0

0 תגובות   יום חמישי, 16/1/14, 13:34

סבתא הייתה קוראת לי סירנה.
כשמשהו בי היה מתרוקן ונעלם, הפה שלי היה נמתח וזועק עוד קול של זעקה.
שובר זכוכיות. מראות וכוסות ומותיר שלוליות של אשמה.
את שוכבת בלילה במיטה. יכולת להרגיש את החושים שלך מתחדדים. נמתחים אל דפנות גבול היכולת.
הכל כל כך חד וקיים. את יכולה פתאום לשמוע הכל. גם את הקול שלך. הקול שלא נשמע מחוץ לקירות החדר שלך.

''


את בוהה בחשיכה הרועשת והגועשת. משפטים מהדהדים אצלך בראש. אוטמים כל סוג של הגיון שמנסה לאזן את התפרצות החייזרים הזו שבתוך הראש שלך. משחקים פינג פונג בין ארבעת קירות חדרך. ופוגעים בך לסירוגין.

במשחק הזה את מפסידה. ושוב אותה הזעקה.

את שומעת את המוח שלך נכבה ונדלק. כולל הסאונד של כפתור הכיבוי של הטלוויזיה.
לא את לא בהשפעת העלים הירוקים שמכבים לך את הסדרה שאת כ״כ אוהבת.
את יכולה לשמוע את הלחישות מלטפות לך את הריסים. את שומעת את אלו שקוראים בשמך.
את מעלה לחלל החדר סימן שאלה אחד גדול. זה לא הדמיון שפועל שעות נוספות. מישהו רוצה להגיד לך משהו. את שומעת את טיפופי הצעדים והרחשים של אלו המסתובבים בין קירות החדר שלך. את שומעת רק אותם. כאילו הקול שלך לא קיים.

 

''


סבתא הייתה קוראת לי סירנה.
זאת לא תקופה. זה אורח חיים. חבל שאת לא יציבה. כל חייך נפלת לזעקה. זכרונות על עצמך כשהיית ילדה קטנה, מפוחדת ועצובה. נעלמת. ואז חוזרת. נוטשת את בית הבובות שלה. בדילוגים ובריצה. יחפה.
היא שתויה. שתויה מחוסר האנושיות שרודפת אותה. היא מאיימת. הילדה הקסומה. כולם רוצים לטעום אותה. אבל היא עקשנית. היא לא מסכימה.
 
וכואב לך כל הזמן לכאוב. אל תגידי שלא היית רוצה לפעמים להעלם אל תוך העצמות שלך. את זועקת. בשקט. הוורידים עומדים להתפוצץ מהעוצמה. ואז הלב נכבה. וגם הסדרה של החיים שלך. דממה.
אבל איפה שהו את עדיין שומעת את סבתא. כשהיא אומרת לך שהיא אוהבת אותך, היא שולפת אותך מתחת לקבר עצמותייך, אל המיטה שלך שבחוץ, באוויר הצלול מתחת לשמיים בהירים. כמעט ולא רואים את העננים.

''


ה-הם כבר ניקו את שברי הזכוכיות. החליפו חלונות ומראות. והם למדו להשתמש באטמי אוזניים.
ואת. עומדת על המיטה שלך. מחזיקה במושכות וחושפת שיניים.
את יודעת. כשאת זועקת. תמיד יש מישהו אי שם שמקשיב לך.

IFrame
IFrame

''



''

דרג את התוכן: