מלאך המוות דפק אצלי אתמול בדלת. הוא קרא לעצמו מכשפת המתים. אמרתי לו שמכשפה זה לכוסיות ומכשף זה לגברים. פתחתי את הדלת והוא נכנס אליי בשם אחר.
חשבתי שמצאתי את הוייקינג שלי. הוייקינג שהילדה הקטנה שבי תמיד רצתה מאז ומעולם. הוייקינג שרכוב על גבי מסכת האפלה. שריון ענק בזרועו הגדולה מכסה את גופי הקטן. אני כיוונתי אותו אל דלתי. אני. הגאווה הקדימה אותי והייתה טובה אליי מידי. מידי! אני מאמינה שהאלים נותנים לנו את כלי המשחק, ואנחנו אמורים להשתמש בהם. אבל הוא השתמש יותר מידי ושחק את הסוס.
ניהלנו שיחה בריאה עוד אחרי ה"היי" הראשון. הוא שאל לגבי הפנתאון הפגאני שלי. הוייקינג. "אני אקלקטית. כמו כל דבר שאני נוגעת בו בחיים." הודעתי נחרצות. אקלקטית אך מתפזרת. מידי. מתחילה ולא מסיימת. הולכת לאיבוד ממשבצת למשבצת כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים מרוצפת בשחור ולבן. "אני רוצה את זה. וגם את זה. אבל רק צבעים מסויימים. לא את כולם". ובחרתי גם בליקריץ השחור. כמו שבחרתי אותו מתוך האוסף הנדוש.
ישבתי על הרצפה המטונפת ונגסתי מן הליקריץ השחור. אכלתי ממנו יותר מידי. או שהוא אותי. קיבלתי בחילה וברחתי 300 צעדים אחורה. הוא יודע שכולן רוצות לטעום אותו, לכן "לא"- לא נמצא אצלו במאחורה של הראש. הוא התנצל והתחנן. אבל ראשי היה כבר טבוע בתוך האסלה ולא היה מי שיחזיק לי את השיער. הוא אמר שהגיע הזמן שלי לקבל את שם המשפחה שלו. וה300 נהפכו ל600. יצאתי להלחם קצת עם האוויר. לשרוף אנרגיות ולהשאיר לו פירורים. לשחרר תאים מתים ומחשבות לכודות. בדרכי הביתה, אני לא מצליחה לחשוב על כלום. הגעתי אל הלוח העגול שנמצא במרכז העיר.
פניתי שמאלה אל הסמטה החשוכה, המצוירת בכתובות גרפיטי. כאילו שאם אין ריח של שתן באוויר, היצירות אינן מתקיימות מעצמן כלל. חשבתי ודיברתי אל העצמי שלי, למה האל לא יכל לתת לי משחק ארוז יפה יותר? כמיטב המסורת, עליתי את 2 המדרגות בדילוג אחד ולחצתי על כפתורי הקודן, בפתח הכניסה לבניין האפור והמלוכלך. כנראה שמישהו למעלה הרים את כלי ה"רץ" מהמשבצת והזיז אותה באלכסון שמאלה. כי להפתעתי זה הכיוון שהראש שלי זז אליו. ה"רץ" יכול לנוע רק באלכסונים, ומי כמוני הולכת בדרכים עקומות. וגם במיטתי בלילה אין מקום לעוד נפש חיה. משחקת באיקס- עיגול. רק בלי העיגול. הבטתי למעלה כרצונם, והלב שלי נשמט אל הרצפה והאישונים התרחבו עוד קצת. הושטתי יד רועדת אל התיבה. ורד וורוד וכתב יד שרשום בו את שמי חיכו לי בתיבת הדואר העליונה ביותר. איך מגודל שכמוהו חשב שגמדה כמוני תגיע לשם? אבל הוא ידע שמישהו יעשה מהלך ויזיז אותי. נכנסתי הביתה. סגרתי במהירות את הדלת. והתחבאתי מתחת למיטה. את הוורד והמכתב השארתי על הדלפק במטבח, לא מעיזה להכניס את הקללה לחדר. הוצאתי את ההגנות דרך העורק הראשי ונעלמתי לחודש. הבחילה נעלמה כבר יום אחרי. והכתם השחור נעלם מהלבן שלי כלא היה.
מלאך המוות דפק אצלי אתמול בדלת. הוא קרא לעצמו מכשפת המתים. אמרתי לו שמכשפה זה לכוסיות ומכשף זה לגברים. סגרתי את הדלת ושכחתי את כל השמות שהיו לו.
|