האח בדירה הזו לא הייתה אח אמיתית עם בולי עץ וקולות התפצפצות וגיצים, לא כזו שצריך לטפל בה עם כל הכלים האלגנטיים האלה. פעם, בנישה הזאת, הייתה אח אמיתית. אבל כבר לפני שנים הם החליפו אותה בלהבת גז יעילה ואחידה. סיבוב כפתור, גפרור אחד, קול ההצתה, ומשב אחיד של גז בחרירים מבטיח התחממות מהירה של כל החדר. הם מאד down to earth, האנגלים האלה. מצד אחד, שמרנים: המבנה הכללי של הבית ישתמר במשך דורות, ואיש לא יעלה על דעתו לעשות רמונט דרמטי בסגנון אולמי בונבון, או בסגנון היי טקי תל אביבי. הנישה של האח תישמר. לפעמים ישימו בה מדפים לספרים. ולפעמים יחליפו את האח הויקטוריאנית עם הפיח והגיצים, בלהבת גז פראקטית בסגנון שנות השבעים, עם קרמיקות מסביב ומדף מעל, עם פסלון פורצלן או כד עם פרחים מלאכותיים.

ובכן, זו הייתה מן אח סבנטיז כזאת. גם השטיח מקיר לקיר ידע ימים יפים יותר. פעם הוא היה מין כתום-חום, ועכשיו הצבע עוד פחות מוגדר. בפינות הדבק התפורר והשטיח נפרד מהרצפה, ופה ושם יש כתם, זכר לתה שנשפך. הפוסטרים על הקירות נמתחו בפסי פלסטיק למעלה ולמטה ונתלו על מסמר פלדה, והיו פחות או יותר ישרים.

הכרנו כבר שנים רבות, אם כי בדירה הזאת עוד לא הייתי. קבענו שבבוקר נטייל על אופניים ביחד עם האורחים, ואחר כך כבר נראה. ברגע שקבענו – וזה היה שבוע קודם – ידעתי שזה הולך לקרות.

מה בדיוק נתן לי את החוצפה להניח את זה, אתה שואל? ומה בדיוק גרם לי פתאום לרצות את זה? תשמע, אלה שאלות מצוינות, אבל אין לי תשובות עליהן. מסכים שאמשיך בלי תשובות?

מרגע שידעתי, לא יכולתי לחכות. כמהתי. הראש שלי כבר היה שם, והעובדה שכל שאר העולם היה בזמן אחר, הייתה בלתי נסבלת.

אחרי הטיול עם האורחים, דיוושנו בכוחות אחרונים - אני, בכל אופן, הייתי גמורה - במעלה הרחוב, אל הבית שלו. הוא הכין ארוחת ערב, או שהזמנו טייק אוויי – את זה אני דווקא לא זוכרת. אחרי האוכל וסידור השולחן התיישבנו על הספה, בחדר עם השטיח הכתום-חום, מול להבת הגז. היום כבר החשיך, והלהבה, למרות המלאכותיות האחידה שלה, פיזרה אור נעים וחמים. לאף אחד מאיתנו לא היה חשק להדליק את החשמל. שררה מין נעימות כזו, שאותה מייצרים ביחד אש, והיכרות ארוכת שנים.

זה היה טבעי לגמרי שנשב מחובקים, אף על פי שמעולם לא התחבקנו קודם.

אבל זה לא היה טבעי שנתנשק. הוא לא התנגד, בכלל לא. להיפך. אבל הוא היה מופתע, וברגע הראשון קצת נבוך. היינו - ואנחנו עדיין, שנים אחרי שכול זה נגמר - מאד קרובים, והוא יכול היה לומר לי בדיוק למה הוא נבוך. אבל על זה אני לא רוצה לדבר כרגע. דיברנו על זה קצת, והמבוכה פגה. טוב, ההמשך ברור: הוא הלך לסדר קצת את המיטה בחדר השני. לא ציפה לאורחת שם, והמיטה הייתה מלאה בגדים וכל מיני. מזל שהחימום פעל בכל הבית ולא רק בלהבת הגז שבנישה של האח. אחרי כמה דקות הוא חזר, הושיט לי יד, והלכנו יחד. בנעימות כזאת, רכה ומזמינה.

נכנסנו אל מתחת לשמיכה – הייתה לו שמיכה ענקית כזאת, ורכה במיוחד. כל המיטה הייתה רכה. גם הוא. התפשטנו לאט, מתחת לשמיכה. בקור הזה אפשר רק ככה. המגע הזה של גוף בגוף, ההתפתלות הזאת ביחד... הוא לימד אותי את הביטוי: skin starvation. למילים יש עוצמה: רק אז הבנתי שגוועתי ברעב, רק אז הבנתי שכל השבוע הזה כמהתי למה שיפסיק את הרעב המטריף הזה. אבל לא התנפלתי. ידעתי שיש די, שיש עוד. הכרתי אותו רוב חיי, וידעתי שהוא יתן לי כמה שארצה. הכול היה איטי, חמים, רך, מזמין, משרה ביטחון ואמון, כמו אש באח ביתית. לאט. לאט. יש זמן. גמעתי לאט, את כל העור שלי, ושלו. ליטפתי הכל מכל הכיוונים, לוטפתי בכל הכיוונים, כאילו הידיים שלנו הכירו מזמן. לאט לאט רוויתי ושבעתי, וגם הוא. שכבנו דמומים וחבוקים, ונרדמנו.

אח פראקטית בסגנון הסבנטיז, בלי שום פיזאז, בלי שום תיחכום, יש בה משהו כל כך נכון. הם הבינו משהו, האנגלים האלה.