כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אני ואחי נגד בן דודי

    2 תגובות   יום ראשון, 19/1/14, 12:05
    • ·        מה מביא בחור צעיר,ערבי- ישראלי, להפוך ליעד של השב"כ?
    • ·        מה מתחולל בנפשו של מי שהופך למבוקש?
    • ·        מה מתחולל בנפשו של קצין השב"כ הדולק בעקבותיו?
    • ·        מה באמת חשים ערביי ישראל החיים בנאמנות כפולה, הן לקרוביהם בגדה המערבית וברצועת עזה והן למדינת ישראל שהם אזרחיה ? 

    "אני ואחי נגד בן דודי" מגולל את סיפורו של צעיר ערבי, בן אחד הכפרים הסמוכים ל"קו הירוק",  אשר נאסר לתקופה קצרה לאחר שיידה בקבוק זכוכית ריק על ניידת משטרה. בתום מאסרו, בהשפעת חבריו לתא - תושבי הגדה ואיש דת מוסלמי - הוא נשאב לפעילות ההופכת אותו למבוקש על ידי השב"כ. רומן זה מיטיב לתאר את המתחולל בנפשם של המעורבים במרדף זה, עד לסופו המפתיע.

    שנות האינתיפאדה ופיגועי הטרור מהשטחים הביאו לכך שמרב העיסוק המדיני והפוליטי התמקד בנעשה ב"שטחים". במהלך העלילה שזור דיון נוקב בשאלת מעמדם של ערביי ישראל, זהותם הלאומית והמדינית.

    אריאל רוניס, בן 45, תושב הוד השרון. מאחוריו 19 שנים של תפקידי שטח וניהול במשרד ראש הממשלה. לאריאל תואר בוגר במדע המדינה מאוניברסיטת ירושלים, תואר מוסמך במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה ותואר בוגר במשפטים בהצטיינות מהקריה האקדמית אונו. אני ואחי נגד בן דודי הוא ספרו הראשון.


    סרטון קצר על הספר: http://www.youtube.com/watch?v=nkq5lLcmW18

     

     

    ''

    _

     

     

    _________________________________________________________

     

     

    המחבר, אריאל רוניס מפרט את הסיבות  שמביאות  אדם להפוך למבוקש או לעסוק בפעילות חבלנית/לאומנית:
                                                      i.      הדעה הרווחת, היא שלאומיות (פת"ח), דת (חמא"ס, ג'האד אסלאמי) או שילוב של השניים הם שמביאים אדם לעסוק בפעילות חבלנית עוינת או פעילות לאומנית.
                                                    ii.      מי שעוסק בתחום מבין שזו תפיסה מאד פשטנית. ישנם גורמים רבים, בתחומים שונים, העשויים להביא אדם לקחת חלק בפעילות לאומנית. המניעים לכך יכולים לנוע מהערצת אח, חבר, אב, בן חמולה שעסק בכך והרצון ללכת בדרכו, דרך מניעים פליליים נטו (שליטה בשטח מסוים), כספים, כאלה המתקבלים מאותה פעילות פלילית (שליטה, סחר בנשק) וכיוב'.
                                                  iii.      התמונה מורכבת פי כמה כשעסקינן בערבי ישראלי הנוטל חלק בפעילות לאומנית. הגם שהיו ערבים ישראלים שהשתתפו בפעילות לאומנית ואף בפיגועים מתוך הזדהות לאומית עם קרוביהם בשטחים ואף מתוך אמונה דתית, עדיין חלק גדול מהפעילים הערבים ישראלים הגיע לשם מסיבות אחרות.
                                                   iv.      אם מתבוננים על ערביי ישראל שנטלו חלק בפעילות לאומנית/חבלנית, בעיקר בשנות האינתיפאדה, ניתן לזהות סיבות מגוונות לכך:
    חלק אכן עשו זאת ממניעים לאומניים ו/או דתיים. חלק נשבו בראייה הרומנטית של קרוביהם בשטחים. בעיקר עבור הצעירים, מראה הנער הנוטל חלק בפעילויות של מבוגרים, או מראה הנער המיידה אבן בחייל ישראלי והדימוי שלו, בהחלט שיוו נופך רומנטי לפעילות בשטחים שמשכה צעירים רבים.
    פעילות פלילית/כספית, כמו למשל סחר באמל"ח.
    "סמי פליליות טבועה" – העיסוק של ערביי ישראל כנהגים לשבח"ים, הביא לכך שרבים ממסיעי המפגעים לתוך שטח ישראל, בין אם ידעו על כוונת המפגע ובין אם לאו, היו ערבים ישראלים.
    גם פעילים שהוגדרו כפעילים דתיים/אסלאמיים, אינם עשויים מקשה אחת. חלק מהפעילים אכן הונעו ממניע אמוני. חלק אחר הגיע לפעילות דתית כפעילות חברתית, חלק מצאו בדת חלופה למסגרת החמולתית/משפחתית.
                                                     v.      בשורה התחתונה – אם הסיבות שהביאו פעילים בשטחים לקחת חלק בפעילות הן רבות ומגוונות, הרי כשעסקינן בערביי ישראל התמונה מורכבת פי כמה.
                         ב.         מה מביא אדם להיות מקור:
                                                      i.      גם כאן הדעה הרווחת מאד פשטנית – קרי, מאתרים פעיל בארגון טרור, רכז השב"כ מוצא נקודת חולשה, לרוב כספית ומפתה את אותו פעיל לעבור צד ולשת"פ עם השב"כ. מערכת היחסים היא אינטרסנטית – מידע תמורת מימוש אותו מניע של הפעיל (לרוב כסף).
                                                    ii.      כשם שהסיבות המביאות אדם להתחיל בפעילות חבלנית/לאומנית מורכבות, כך גם מה שמביאו להסכים להפוך למקור מכיל רבדים סמויים רבים. אצל חלקם מדובר בהבנה והפנמה של התוצאות של הפעילות בה נקטו, חלקם מסיבה כזו או אחרת הסתכסכו עם פעילים בארגונים שונים, הודחו על ידם, מעוניינים לנקום בהם מסיבה כלשהי ועד כאלה שמצאו ברכז דמות תומכת אבהית/חברית וכו.
                                                  iii.      מערכת היחסים הנרקמת בין מפעיל למקור, ככל מערכת יחסים בין בני אדם, היא דינמית ומתפתחת. לא פעם העשייה המשותפת ואף ניתן לומר הגורל המשותף, יוצרים קרבה, חיבה ומערכת יחסים שאפילו ניתן להגדירה כחברית בין רכז השב"כ הישראלי לבין מי שהיה ועודנו מחבל בפוטנציה. מובן כי לעניין זה גבולות ברורים, אולם השקפתי היא כי ההפך – אם רכז אינו מסוגל לפתח קרבה כזו למקורותיו, הוא רכז פחות טוב. מקור שאינו מאמין כי הוא חשוב לרכז במימד האישי ביותר, הוא מקור שלא סימוך על הרכז שבבוא היום יגן עליו.
                                                   iv.      גם כאן התמונה מורכבת פי כמה כשמדובר בערבי ישראלי. בספר מודגמת ההפנמה שפעילות כזו עשויה לפגוע בבן כפר או אפילו בן משפחה שלך שיהיה בקרבת מקום הפיגוע.
                          ג.          הזוית הייחודית של ערביי ישראל:
                                                      i.      מירב תשומת הלב הציבורית נתונה לבעיה הפלסטינית ולא בכדי. כשהביטוי הוא פיגועים ואנשים נהרגים באוטובוסים, זה בולט יותר, מפחיד יותר, ממקד יותר.
                                                    ii.      בעניין ערביי ישראלים עוסקים פחות וזאת, לדעתי, משתי סיבות עיקריות:
    כפי שנאמר, רוב רובם של פיגועי הטרור בוצעו על ידי ערביי השטחים ולא ערבים ישראלים.
    היהודי הממוצע, לטענתי, לא ממש מכיר את ערביי ישראל. בעבור רוב היהודים ערביי ישראל הם פועל הבניין או המלצר במסעדה שבאים לעבוד במגזר היהודי או לחלופין הכפר הערבי בו הם באים לערוך קניות. רוב הישראלים, לדעתי, לא היו מעולם בשתי ערים גדולות כמו אם אל פחם או טייבה.
                                                  iii.      גדר ההפרדה וחוק האזרחות צמצמו, לטעמי, חלק מהאיום שבבעיה הפלסטינית. אמנם ניתן להוציא פיגועי טרור, אינתיפאדה נוספת ואפילו ירי טילים בדומה למה שקורה מהרצועה. ברם, האיום של עירוב אוכלוסין ו"זליגה" של ערבים מהגדה לארץ תוך קבלת ת"ז ישראלית – צומצם. בניגוד למצב שלפני חוק האזרחות, שאז הייתה תופעה של אישה מאום אל פחם הנישאת לתושב שכם, המקבל בזכותה ת"ז ישראלית, כיום הדבר אינו אפשרי וגם אם יינשאו הוא לא יקבל ת"ז ישראלית.
                                                   iv.      להשקפתי, הפתרון לבעיה הפלסטינית ידוע ומוכר, השאלה מתי יהיו מנהיגים בשני הצדדים שיביאו זאת לכדי הסכם. בסופו של דבר תבוצע הפרדה בין שתי מדינות, בגבולות אלה או אחרים. כמה דם יישפך עד אז – זו שאלה פוליטית.
                                                     v.      לעומת זאת סוגיית ערביי ישראל נפיצה, קשה יותר לפתרון, והגרוע מכל – אינה מהווה כמעט נושא לדיון ציבורי. הגם שמדובר במיעוט גדול (כ-20%) מהאוכלוסיה, היושב בתוך המדינה ולא ניתן לבצע הפרדה עתידית בינו למדינת ישראל גם אם כך ירצו הצדדים.
                                                   vi.      המיעוט הערבי-ישראלי אינו עשוי מקשה אחת וטעות תהיה להתייחס לבדואי תושב שבלי, למשל, הגם שהינו מוסלמי, כאל תושב אם אל פחם, כנ"ל לגבי הנוצרים, למשל.
                                                 vii.      העובדה היא שהמיעוט המוסלמי בארץ הוא ציבור שחש ניכור כלפי המדינה. מכיוון שכהרגלנו בקודש איננו עוסקים בנושא עד שאינו עומד על סף פיצוץ, כך גם לעניין זה איננו מתייחסים עד שמגיעה נקודת הרתיחה (כמו למשל אירועי אוק' 2000.

     

    קריאה מהנה !

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/1/14 15:59:
      נקרא את הספר ונראה מה דעתנו לגביו. תודה על המידע.
        19/1/14 14:29:

      מירב יקירתי נשיקה

      * תודה על ההמלצה החמה

      נישמע מעניין לקרוא הלכי רוח משני צידי המיתרס

      חיבוקים אוהבים ושבוע ניפלא

      ארכיון

      פרופיל

      מירב ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין