בגידה אליבא ויקיפדיה העממית היא "הפרת חובת האמונים של אדם לעמו, למולדתו ולמדינתו וסיועו לאויב במאבקו כנגד מדינת האם של הבוגד, בימי מלחמה או בעת עימות קשה בימי שלום או בעת סכסוך מזוין ופעולות איבה שאינם בגדר מלחמה מלאה. הסיוע המהווה בגידה עשוי להיות בגילוי סודות צבאיים, סודות מדינה וסודות מדעיים, בהשתתפות בתעמולת האויב נגד מדינת האם, בעריקה לשורות האויב ולחימה במסגרת כוחותיו ובשיתוף פעולה עם צבא כובש".
אשמת בגידה הטיחה התלמידה, ספיר סבח, במורה לאזרחות מקרית טבעון, אדם ורטה. אמה של סבח, נורית, לא טמנה ידה בצלחת ואמרה כי "פנינו למשרד החינוך ואנו מחכים לשמוע מה הוא יעשה. אני לא אשתוק אם זה לא יהיה לשביעות רצוננו" וגם כי " אנו מחכים לראות אם הצדק ייעשה". ברור, שיש רק צדק אחד ושביעות רצון, אחת.
הבת ההומניסטית, שלומדת מחשבת ישראל ופילוסופיה, אמרה כי יש "לזרוק את כל הערבים לים" וכי "במדינת ישראל יש עונש מוות לבוגדים", מכאן שהמורה הוא בוגד (או עוכר ישראל, או שניהם). בוגד, כי הוא שמאלן ואז יש לפטר אותו, ולגזול פרנסתו (אם לא גרוע מכך). אז מה יוצא? שבמדינת ישראל יש להלל לאומנות כמשתמע מדברי התלמידה, שבודאי למדה את משנתה מדוגמה אישית "בושה וחרפה שיש אנשים כמוכם במדינה שלנו!!! אתם יוצאים כנגד המדינה ובוגדים בה!" וגם "למורה הזה אסור לו להיות חלק ממשרד החינוך ולהיות מורה בכלל. התלמידים שתומכים בו הם ההוכחה שהוא מצליח להשפיע לרעה!!! בושה וחרפה למדינת ישראל שחיים כאן אנשי שמאל כמוכם!!!"
המשוואה ברורה: שמאל הוא רע = בוגד = אין לו זכות קיום במדינה = יש למגרו בכוח. ימין הוא טוב =נאמן = רק לו יש זכות קיום במדינה = יש לטפחו בכוח.
אני מציעה משוואה אחרת: חינוך לציטוט וללמידה מתוך אחידות והטפה לערכים הנכונים על-ידי המורה, לעומת, חינוך לחשיבה בקורתית, פרשנות, שונות ומגוון דעות מתוך גיבוש ערכים כתהליך אישי של הלומד.
לדעת התלמידה, והיא לא בודדה במערכה, הבעיה עם ערעור ועידוד לחשיבה בקורתית אינה "אלא העובדה שהוא מהווה חלק ממערכת החינוך, והוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו... אני מבחינתי לא מכבדת אדם כזה, (ש)יוצא כנגד המדינה שלנו וגרוע מזה מסית את התלמידים" . אז מי זוכה לכבוד? אני מותירה לכם לדמיין.
הסובלנות לדעה של האחר הגיעה למקום, בו השתקת דיעות היא עניין שבשגרה ובגדר ציווי, ואם אפשר, אזי בכוח. כך נאמר על-ידי מלח הארץ: "אם לבת שלי יהיה מורה כזה הוא יחטוף כאלה מכות שהוא יצטער שנולד", ובתגובה נוספת נכתב: "ספיר היקרה, תגידי ל'מחנך' שלך שהוא מוזמן לעלות על אותו טיל עם גברת חנין ומר טיבי".
אז למה שוקלים לפטר אותו סרח שמאלן ועוכר האומה? כי הוא בוגד שלא מתבייש להיות גם מחנך וגם מורה להסטוריה ולאזרחות. ומה על מורים לעשות? אחד מן השניים: או לשתוק ולא להביע דעה פוליטית כאישיות ציבורית מתוקף תפקידם (כי הרי רוב האישיויות הציבוריות ממלאות פיהן מים) או, להשתייך לימין, אליבא לאותה משוואה של בוגד. השאלה הנשאלת היא האם מורה, מכורח תפקידו, לא חייב לתת דוגמה אישית ולא להטיף לכזו. אם הוראה וחינוך הם שני צדדים של אותו המטבע, כפי שאני מאמינה, אזי מורה שלא מביע דיעות אינו אלא פלקט.
קשה לומר שיש סימטריה בערכים ובדיעות במערכת החינוך דהיום: דוגמות ימניות מתוות בה את ההסטוריה, האזרחות, החינוך, התנ"ך ואם אפשר היה – אז גם מתימטיקה היו מלמדים ברוח יהודית. מדוע יש להסכין עם "מהות יהודית" ועם הדוגמה הלאומית שמועברת על-ידי מורים שאלו הם דיעותיהם? מדוע יש לשמוע בדממה את הדוגמה הצבאית המוחדרת לתלמידים השכם וערב במפגשי הכנה לצה"ל שיש כה רבים מהם? אענה על כך ואומר, משום שמורה חייב להיות מעל תכנים המעוררים את מורת רוחו ולהיות גמיש בתוך מערכת שאינה כזו. עם זאת, אל לא להיות סלחן לאמירות מתלהמות ואנטי-דמוקרטיות או מוסריות כי אחרת – בשביל מה הוא שם? מורה אינו חוטא אלא מערער תפיסות רק כדי ללמד שאפשר להביט על כל ארוע ביותר מזווית אחת או שתיים. אין לבלבל זאת עם הסתה. אחידות אינה מטרה אלא כורח של מציאות מוכתבת, כשישנה כזו.
אז מה רוצה משרד החינוך? מורים או יס-מנים? תלמידים צרי-אופקים או כאלו עם חשיבה ביקורתית? נראה שעצם מהלך הפיטורים מספק תשובה לא נעימה לשאלה. האם עדיפים מורים מזן אחד? האם לא עדיף פלורליזם? "האחר הוא אני", קורא משרד החינוך, ומה עם לעשות הלכה למעשה? דווקא מורים ממגוון הקשתות הפוליטיות, מגוון שייכויות, האם זה לא זה מה שמלמד תלמיד לערכים, שונות, סובלנות, בקורתיות? למידה נעשית דווקא מחוסר נחת ומחוסר הסכמה.
קל מאוד להתלונן על מורים שלא מעודדים חשיבה בקורתית ויצירתית, זו נעדרת אם מצפים לתלמידים שקטים, פטריוטים, לא שואלים שאלות, מרובעים, ואם אפשר... עם קצת פחות ידע. על בורות קל לשלוט, גם על אחידות. מגוון דעות מסבך עניינים: עדיף דוגמתיות, כוחנות ולוחמנות תחת מעטה של פטריוטיות? למידה משמעותית מתרחשת, בסופו של יום, רק כשמצליחים להתריס ולערער על תפיסות, לעורר מחשבה ולדגדג את העניין.
רק מתוך חשיפה למגוון דעות, של שמאל, ימין, פריפריה ומרכז, חילוניות ודתיות, ערביות וישראליות, מקומיות או בינלאומיות, יצליח בסופו של יום תלמיד, לגבש את עמדותיו, בלי שיגיד לו המורה מה נכון יותר. לא רק דוגמה אחת שתתאים לחליפה של הריאליטי דהיום, והרי גם עובדות הן עניין של השקפה בסופו של יום.
אז למרות שחבל לי להוציא את השפן הגרמני מן הכובע כדי לא לשחוק אותו, גם אי-אפשר בשם הפוליטיקלי-קורקט לשמור אותו בכובע עד שיהיה מאוחר מדי.
כמו במשל שמספר הכומר ב"משפט" של קאפקא לק. כי האדם שביקש רשות להיכנס לשערי החוק אך לא נתנו לו ועיכבו אותו בפתח החוק עד שהזדקן, גילה שהפתח נועד רק לו כל הזמן הזה, ובגלל שלא נכנס בו, הפתח נסגר.
אז שלא יסגר עלינו. |