רגע לפני ההכרזה על המועמדים לאוסקר השנה, התחושה הייתה שניתוח מעמיק של רשימת המועמדויות תגלה סוף סוף איזה משני הסרטים הוא בעל הסיכוי הטוב יותר להיבחר לסרט הטוב של השנה, חלום אמריקאי, או 12 שנים של עבדות. הרבה המרו על 12 שנים, אבל בימים שלפני חשיפת המועמדויות, התחילה להתגבש תחושה שהרוח נושבת דווקא לכיוון חלום אמריקאי. סשה סטון מהאתר Awards Daily אף טענה שזה הסרט שמרבית חברי האקדמיה יצביעו לו בסופו של דבר. זו טענה שצריך לקחת בערבון מאוד מוגבל, סטון גם טענה לפני שנתיים שסוס מלחמה יהיה הזוכה הגדול (הי, אני עוד המרתי על נערה עם קעקוע דרקון באותו שלב), אבל ביום חמישי האחרון, נדמה היה שהפעם היא צודקת.

זה לא רק שחלום אמריקאי עשה את הבלתי צפוי והשיג מועמדות בכל אחת מארבע קטגוריות המשחק. זה גם לא שמדובר בפעם השניה ברציפות שסרט של דיוויד או. ראסל עושה זאת, אחרי 31 שנה שאף במאי לא הגיע להשג כזה. מה שיותר העיר תשומת לב, היה שחלום אמריקאי השיג יותר מועמדויות מ-12 שנים של עבדות. סרט העוקץ של ראסל יגיע לטקס האוסקר כשהוא מועמד ב-10 קטגוריות, בעוד סיפורו של העבד שנולד חופשי, מועמד לתשע בלבד. שני הסרטים היו מועמדים באותו הזמן גם לפרס האנסמבל של גילדת השחקנים והייתה תחושה שברגע שהשחקנים יביעו את דעתם, נקבל חותם סופי להפיכתו של חלום אמריקאי למועמד המוביל לזכיה באוסקר.

חלפו יומיים וגילדת השחקנים אכן הכריעה לכאורה את הכף. הזוכים בפרסים האינדיבידואלים היו צפויים: מתיו מקונוהי וג'ארד לטו כשחקן ראשי ושחקן משנה במועדון הלקוחות של דאלאס, קייט בלנשט שחקנית ראשית על יסמין הכחולה ולופיטה ניונגו שחקנית המשנה המצטיינת על 12 שנים של עבדות. כל אלה פרסים חשובים שבהחלט מעידים על סיכויי הזכיה באוסקר (תכף אסביר למה), אבל השאלה הגדולה הייתה מי יקח את פרס האנסמבל, הבערך מקביל לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. גילדת השחקנים בחרה את חלום אמריקאי וצוות ההפקה קבל אישור להתחיל לקרר את השמפניה לקראת ה-2 במרץ.

לפני שאספר מה קרה בהמשך ואיך זה קשור לכותרת של הפוסט, אסביר למה זכיה בפרס גילדת השחקנים כה משמעותית למועמדים לאוסקר. פרס האוסקר מוענק בידי האקדמיה לקולנוע, אמנויות ומדע. האקדמיה נחלקת לענפים שונים המייצגים את העוסקים במלאכת ההסרטה. יש ענף למפיקים, במאים, צלמים, עורכים, תסריטאים, מעצבים, מלחינים וכו'. הענף הגדול ביותר, מסיבות היסטוריות כלשהן, הוא ענף השחקנים שמהווה כחמישית מכלל בעלי זכות ההצבעה לאוסקר. מבין מעל אלף השחקנים הללו, רבים חברים גם בגילדת השחקנים ומצביעים לפרס שלה. מאחר וההצבעה לאוסקר נפתחת בסמוך להכרזה על הזוכים בפרסי הגילדה, התוצאות נוטות להיות מאוד דומות, אף על פי שכל חברי האקדמיה הפעילים מצביעים לזוכים באוסקר. למרות שהם לא רוב באקדמיה עצמה, השחקנים הם עדיין כח משפיע ולעתים רחוקות (כמו כריסטוף ואלץ בשנה שעברה), יזכה באוסקר מישהו שלא היה לפרסי הגילדה. פרס האנסמבל אינו זה במשמעותו לפרס הסרט הטוב ביותר, אולם הוא מצביע על הלך הרוח של רבים מחברי גילדת השחקנים, שיתנו ביטוי גם בפרסי האקדמיה.

עד כאן לשחקנים. הלילה, יממה אחרי הגילדה שכה מחשיבים את כוחה, נערך טקס פרסי גילדת המפיקים. גם למפיקים יש יצוג נכבד באקדמיה ואצלם הפרס הגדול אכן מקביל לאוסקר לסרט הטוב ביותר. מאחר ושני הפרסים מוענקים למפיקי הסרט, רשימת האנשים המועמדים כמעט זהה. אחרי פרסום המועמדים לאוסקר והזוכים של גילדת השחקנים, כולם צפו שהמפיקים יישרו קו ויחזקו את מצבו של חלום אמריקאי בדרך לזכיה. המפיקים הצביעו, ספרו את הקולות והכריזו שסרט השנה שלהם הוא... 12 שנים של עבדות... וכח משיכה.

במקום המצב הרגיל בעונת הפרסים, בו הגילדות לא משאירות הרבה מקום לספק בדבר זהות הזוכה, שני הפרסים הגדולים הראשונים, הניבו שלושה זוכים שונים, כולם מועמדים לאוסקר ונחשבים בעלי סיכוי לזכות. למעשה, לכח משיכה יש את אותו מספר מועמדויות כמו לחלום אמריקאי, אולם מאחר וצוות השחקנים שלו מצומצם משהו, הוא מועמד בעיקר בקטגוריות טכניות. התחושה הייתה שכח משיכה לא יזכה, כי הוא לא מועמד על התסריט ועשוי באופן שהאקדמיה תעריך, אבל לא הכי תתחבר אליו. עכשיו שגילדת המפיקים העדיפה אותו ואת 12 שנים של עבדות על פני חלום אמריקאי, המרוץ נפתח מחדש.

מזמן לא היה לנו מרוץ צמוד באמת, כזה שאי אפשר באמת לדעת מי המועמד המוביל לזכיה באוסקר. הפעם האחרונה הייתה ב-2007, כשהמפיקים והשחקנים בחרו במיס סאנשיין הקטנה כזוכה הגדול שלהם, אבל הייתה תחושה שהסרט לא מספיק חזק בשביל לקחת גם את האוסקר (אותו הפסיד באמת להשתולים). בשנה שעברה, הייתה אשליה של מרוץ צמוד כאשר ארגו, שסחף את פרסי הגילדות, לא היה מועמד לאוסקר על בימוי. זה מנע ממנו לזכות גם בפרס האקדמיה וחזק את התחושה שהגילדות הן אלה שאומרות את המילה האחרונה. בעוד חמישה ימים, יוכרז הזוכה בפרס גילדת הבמאים. זה יהיה דיוויד או. ראסל, סטיב מקווין, או אלפונסו קוארון. בדרך כלל, זהות הזוכה הייתה סוגרת את הסיפור גם לאוסקר, אבל כאשר אין אף אינדיקציה ברורה איזה סרט מוביל באמת, גם הזכיה הזו לא תמנע פיצול בקרב המהמרים.

המרוץ לאוסקר השנה הוא בלגן יפה. סרטים מוערכים ולא שגרתיים מתמודדים בעימות צמוד במיוחד ועד הרגע האחרון, בו יאמרו המילים "והאוסקר הולך ל...", הכל יראה פתוח.