זה בא בגלים. כמו אגרוף לבטן, תופס אותי באמצע היום בלי הגנה. לפעמים זה מגיע גם בלילה, רגע לפני שאני נרדמת, או כשאני מתכרבלת לבד בשמיכה, ולוקחת את הספר ליד. לפעמים זה בגלל מילה או משפט שמישהו אמר, שביב ריח שמזכיר לי אותך, או תמונה שעולה לי בראש. ולפעמים זה פשוט מגיע, ככה, בלי הכנה, בלי לחשוב על זה, פתאום המחשבות שלי איתך.

זה מכניס אותי למצב רוח מוזר. אני מתמסרת לרגעים האלה, רגעי השקט שלי איתך. מתנתקת מהעולם, עוזבת את היד לאנשים שמחזיקים אותי במציאות, והולכת איתך. סרט ישן מתנגן אצלי בראש. תמונות מתחלפות בתמונות, קצת שחוקות, עם מוזיקת רקע שלא ממש קשורה. שנינו על הספה, מדברים וצוחקים. אתה מלטף לי את הראש. אני מתעוררת בבוקר, ומיד מוקפת בחיבוק שלך. שיחות עם הכרית בלילה. הראש שלי שמונח על הכתף שלך. הדרמה הרומנטית שלי. ואז אני חוזרת למציאות, מבינה שחלמתי, מזדקפת, ומקשיחה את הבטן לקראת האגרוף שבדרך.

כבר התגעגעתי לא פעם ולא פעמיים. אני מכירה געגועים. במובן מסוים אני אוהבת להתגעגע, למרות שברוב הפעמים זה היה מלווה בכאב עצום. אתה מבין, תמיד התגעגעתי לדברים שלא יחזרו. לאנשים שהלכו, לקשרים שנגמרו, לפנטזיות. אבל לא הפעם. הפעם זה שונה. הפעם כל מה שצריך הוא שהזמן יעבור, המזוודות יארזו, והאוטובוס יצא לדרך. אני רואה את התמונה הזאת לא מעט. בדרך כלל היא תמונת הפתיחה ותמונת הסיום של הסרט שלי. אני יורדת מהאוטובוס, אתה מחכה לי שם. חיבוק ארוך. הראש שלי שוקע בכתף שלך, כאילו לשם כך הוא תוכנן. קאט.

אני שונאת להיות דרמטית. אני מרגישה רכרוכית, חסרת חוט שדרה, ובעיקר חלשה. והגעגועים האלה, בכל העוצמה הזאת שהפתיעה אותי כל כך, מיד מעוררים אצלי מחשבות על תלות. ואני – אני לא צריכה אף אחד. להיות בחורה תלותית זה ממש לא הקטע שלי. אני אישה חזקה. אני אחת שיכולה להסתדר לבד. עובדה, הוכחתי את זה במשך לא מעט שנים. אבל כבר הוכחתי את זה, נכון? אני יכולה בבקשה לקבל את זה בכתב? כי אולי אם תהיה לי תעודה, אולי אם אני אדע שזה שלי לעולמים, אני לא אצטרך יותר להוכיח. כשתהיה לי הוכחה ממוסגרת כזו על הקיר – במשרד, בבית או מתחת לכרית, אני אוכל לשלוף אותה מול כל מי שיעז להגיד שאני לא. אולי כדאי שתהיה גם גרסה ממוזערת בארנק. כמו שוטר ששולף את התג שלו אני אוציא אותה: אתה רואה אדוני? אני אישה חזקה. לא אחת שנותנת לרגשות שלה להשתלט עליה. יש לי הוכחה. אז אולי באמת זה הפתרון. אולי ככה, עם תעודה בכיס, אני אוכל להפסיק לנסות להוכיח. אולי אז אני אוכל פשוט להניח את הראש, לתת לעצמי להרגיש, לעצום עיניים, ולהתגעגע.