אז איך זה לחיות בצל הפחד?

האמת לא נעים.

ככל שעוברים הימים עוד ועוד אסונות מסוגים שונים פוקדים את העולם.

אף אחד לא מתכונן לזה, זה מגיע פתאום משום מקום,

דווקא שהכל היה נראה לך ממש בסדר.

דליפת גז שמפוצצת בניין באמצע הלילה,

ילדות שמתות כי עשו להם הדברה בבית,

ואני בכלל לא מתחילה לדבר על תאונות כאלה ואחרות.

ובטח שלא על אסונות טבע או פיגועים.

וקשה לי לחיות בשלווה עם הידיעה הזאת שכל רגע יכול לקרות אסון.

וקשה לי להירדם בלילה אפילו שסגרתי את הגז ונעלתי פעמיים את הבית,

ובדקתי שוב ושוב שהרדיאטור לא קרוב מידי לשום דבר,

והבאתי אותה לישון לידי.

ובכל מקום שאני מביטה עוד ועוד אסונות.

התקשורת מצמררת אותנו עם תמונות והסברים מפורטים,

והכל מתגמד אחרי שאני קוראת ידיעות אחרונות בשישי.

ואני לא מרשה לעצמי בכלל לא לשמוח כל רגע ולא חשוב על מה,

על זה שאני חיה,שאני בריאה ושלא קרה לי שום דבר טראגי.

כי איך אפשר בכלל להעיז להתלונן שמסביבנו כל כך הרבה אסונות?

אבל כל הזמן פוחדת,

רק לא אני.רק לא אני.רק לא אני.

פעם קראתי באיזה ספר על מישהי בשואה שאומרת:

אם אתה מפחד מהמוות אתה מת כל הזמן ואילו אם אתה מת זה רק פעם אחת ואתה כבר לא מפחד.

מזכירה לעצמי והעיקר לא לפחד כלל.