מאירועי  הפרק הקודם:

ניחוח דק של יסמין ולימונית אשר בישר את שובן של החסידות מארצות החום,  הפיח בי  פרץ של חיוניות . "מה נאה הבוקר, מה שפיר מזג האוויר", אמרתי בלבי ושמחה וטובת לבב יצאתי לחלץ את איבריי. היבטתי אנה ואנה,  והחלטתי לשים פעמיי אל ערוגות הכרוב, כדי ללקט לעצמי מספר ראשים טריים, לצורך ניסוי חדשני שאני  עורכת  בחדרי חדרים, ואשר השתיקה יפה לו עד שיקרום עור וגידים, (או, בסבירות רבה יותר, עובש). כך שוטטתי לי הנאתי, נשמתי אל קרבי את אויר הבוקר הרענן, ואספתי אל סינרי חמישה כרובים חביבים, ועוד כשלושים ומאתיים כרובי ניצנים, שלושה ניצני כרובית, ושתי צנוניות בלאדי לארוחת הבוקר.

את השלל הרב סידרתי על השולחן שבגזוזטרה, ולאחר שהשבתי  את נפשי בכוסית תה ירוק עם קורטוב וודקה  קפואה, זימנתי אלי את נער המטבח, על מנת שיסייע  בידיי לברור מבין העלים את התינוקות הרכים שנשמטו ממקוריהן של החסידות במעופן, כל אימת שהבחינו בתולעת  עסיסית.  

השיטה הזו פשטה את הרגל מזמן", עיקם נער המטבח את אפו בסלידה גלויה, כאשר הניח  בסל הנצרים עולל מייבב נוסף. "ממילא אף אחד לא מאמין בקיומם, ומה נעשה בהם כעת?".

קימטתי את מצחי, והפכתי בדבריו של נער המטבח, שלא ניתן היה להמעיט מהגיונם. ברם, משנפלו העוללים בחיקי, באופן מטאפורי לחלוטין כמובן- שכן לאמיתו של דבר  היו מכונסים לבטח בסלסילה שבקצה השולחן, לא מלאי ליבי להתעלם מקיומם, רק בשל כך שאיש מלבד נער המטבח, ומלבדי, לא האמין בהם.

******************************

"סוגיה פילוסופית מעניינת", המהם נער המטבח ופמפם במקטרתו בנחת. "פילוסופית, אחותך הצולעת!, השאלה המוטלת על שולחננו ביותר ממובן אחד, היא מוחשית מאין כמותה", השבתי בזעף בעודי מחתלת את אחד העוללים בעלעל של צנונית, ומלטפת את גבו של אחר, אשר לקה במתקפת שיהוקים שהחרידה את הסלסילה, וגרמה לרבים מן העוללים לפרוץ ביבבות מחרישות אזניים. למרבה המזל, מה עוד לנוכח אזלת היד שגילה נער המטבח,  החרידה המהומה את נער האורוות ואת נער המעלית משנתם, והם חשו אל זירת הגזוזטרא בחרבות שלופות, נכונים להביס כל סכנה, מבית ומחוץ, בנחישות,  אשר הדהימה את עוללי הכרוב וגרמה להם להשתתק באחת. 

"השבח לאלוהי המוזגות", הפטרתי. "עלינו לחשוב מהר, כל זמן שהשקט נמשך. הזמן קצר והמלאכה מרובה. יש להלבישם, להאכילם, לדאוג להם לעריסות קטנטנות, לרחוץ את בשרם הענוג, לקחת לרופא, לחסן, לתת להם שמות, לסמן אותם, להתקשר עם מוהל עבור העוללים המעוניינים, לפתח כישרונות מיוחדים, לרשום לחוגים, ללכת לאספות
הורים, לחנך, להעצים, לצייד בסמארטפונים, המסע לפולין, בר מצווה, חתונה..." קולי נמוג אט אט עת התחלתי להבין את גודל הזוועה. חשתי שהכרתי מתערפלת, ולפני שקרסתי אל עילפון מוחלט, עוד שמעתי את נער האורוות מריע "מזל טוב, מזל טוב", עד שהושתק על ידי רעיו.

משהשיבו השלושה את רוחי, בהינו  שלושתינו בפלצות בסלסילה ובשלושים ושניים זוגות העיניים הזעירות אשר פערו מולנו מבטים חסרי ישע.  "מישהו יצטרך לקבל אחריות על העניין הזה" פניתי בנחרצות אל נער המעלית,
" האישורים להתקנת המעלית מבוששים להגיע, ומכל מקום עד שלא תאושר הקמת קומה נוספת לא תאושר המעלית, והעניין הזה בכלל עוד לא הגיע לתת הועדה שאחריה יועלו הדברים לוועדת המשנה, והועדה העליונה,  מבחר ועדות ערר, וועדה לענייני זכויות האשה,וועדת קישוט".

"לא יעלה על הדעת! בשום פנים ואופן!! ואופן ופנים!! " התריס נער המעלית , אשר בשל העיכובים בהתקנת המעלית   הסתובב בטל ממעש, וכעת היה מבועת מהמחשבה על עולל שיפלוט על מדיו המפוארים, עוד לפני הנסיעה הראשונה. "אני אראה בכך הרעת תנאים ברורה ובלתי משתמעת לשני פנים וגם לאחד לא!".  "וחוץ מזה אני עדיין בתול, כך שהאחריות בעליל, אינה רובצת לפתחי". אמירה אחרונה זו, גרמה לסערה זוטא, שכן לא כל הנוכחים הסכימו עמה, ובמיוחד נער  אורוות אשר עד לא מכבר ניהל עם נער המעלית  רומן מזדמן, אם כי סוער וקולני.  הרוחות התלהטו,  והדיון התרחק אט אט מהנושא, עד שפילחה את האוויר צווחה נוקבת אשר גרמה לכולנו להתעשת.

השבח לאל", צייץ אלינו קולו של עולל שהסמכותיות שהפגין  הבדילה אותו מחבריו. הוא  הציג את עצמו בפנינו בתוארו כיו"ר ועד העוללים, שעמו, ורק עמו (כך הדגיש), יש לנהל את כל ענייני העוללים, ושלף מחיתולו רשימת דרישות, שהראשונה שבהן הייתה מינוי אומנת מוסמכת עם תעודות והמלצות, ורצוי בלונדינית לבנת חיוך וגדולת
חזה.

"גאוני", מלמלתי, ומיהרתי להיעתר לדרישת היו"ר, לשמחתם הנערים אשר גילו התרגשות בלתי רגילה לקראת גיוסה של  האומנת לשורות צוות המסבאה.

ועל אינגה  יסופר, בפעם הבאה,

כשתגיע... אם תגיע...