כותרות TheMarker >
    ';

    FTTH Israel

    FTTH Israel - סיב אופטי לכל בית ועסק בישראל

    הסיבים האופטיים משנים את חיינו: הם יאפשרו לנו להתחבר לטלויזיה היי דפינישין , ערוצי קול,מידע ותקשורת דיגיטלית ברוחב פס של מאות מגה-ביט. נוכל ללמוד ולעבוד מהבית - לגור במצפה רמון ולהרגיש בתל-אביב.

    ארכיון

    האם צה"ל, הצבא המוסרי בעולם הוציא שבוי להורג

    2 תגובות   יום שני, 27/1/14, 17:05

    יש לי סיפור חינוכי על צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם . כמו אדם וורטה גם אני קיימתי עם קבוצת בני נוער בכיתה י"א שיחה על מקרה של שבוי שהוצא להורג, רק שהחניכים לא ידעו כי את המעשה עשו קצינים בצבא המוסרי ביותר בעולם, שחלקם נעשו גנרלים  וחלקם עסקו בחינוך חילים ובני נוער שנים רבות. מוסר זה דבר אוניברסלי, אבל מוסר גם מושפע מנסיבות אוביקטיביות . על הדברים האלו צריך לדבר עם בני הנוער .

    היום ביום השואה הבינלאומי ,עשרות שרים וחברי כנסת נוסעים לאושוויץ ביניהם השר פירון, האם הנסיעות האלו לפולין עוזרות להתמודד עם בעיות מוסריות או מכהות את הממד האוניברסאלי של המוסר? 

    ''

    המחנך אדם וורטה ששואל שאלות על הצבא המוסרי בעולם ומחכה למוצא פיו של הרב פירון

    שר החינוך הרב פירון שמשרדו שימש שליח של הנערה שמנסה להדיח את המחנך שלה,  היה אמור לטפל בנושא בצורה חינוכית ולא לגלגל עיניים ולחכות למשפט התקשורת . יחס לשבוי, יחס לגר ,צדק חברתי , סיפורי עוולות , קיימים גם בסיפורי התנ"ך במטרה לחנך ולתת ערכים, אז גם הרב פירון כנראה צריך ללמוד. 

     

    להלן הסיפור שהתרחש לפני כארבעים שנה : 

    יש נושא שמעסיק אותי כבר הרבה שנים, מאז שנודע לי הסיפור על האזרח/טרוריסט

    הפלסטיני/ירדני שהיה שבוי בידי  כוחותינו והוצא להורג בנסיבות מעורפלות. זה היה הרבה שנים לפני שפרשת קו 300 הסעירה את המדינה.  

     לאחר השירות הצבאי עסקתי בהדרכת בני נוער בעיר חולון ,חוויה מתקנת לכל בן קיבוץ.

    נתנו לי בנין גדול ואמרו לי שאני צריך למלא אותו בילדים ובבני נוער ובנוסף קיבלתי  לטיפול אישי  חבורה של בני י"א המיועדים לגרעין נח"ל.  

     

     כל שבוע הייתי אמור להעביר פעולה המוקדשת לנושא מסוים, באחד השבועות סיפרתי לחניכים את הסיפור הבא על טוהר הנשק בצה"ל.  

     זה היה קיץ חם, שנה לאחר מלחמת 67 . חוליות פת"ח חדרו לאזור עמק בית שאן, ירו והפגיזו ישובים ואזורים חקלאיים בסמוך לגבול. זו הייתה מלחמת התשה לכל דבר, ולא עבר יום או לילה ללא מספר תקריות. 

     צה"ל החליט לאמץ מדיניות אגרסיבית של העברת הלחימה לשטח האויב. היום קוראים לזה סיכול ממוקד.

    יחידות מיוחדות החלו לפעול מעבר לגבול. אחת הפעולות הייתה לפוצץ בית אבן מוקף פרדסים, 4 ק"מ מזרחית לנהר הירדן בסמוך למושב בית יוסף שבעמק בית שאן ושלפי מידע מודיעיני היו יוצאות ממנו פעילויות טרור וירי.

     

      חוליית ההנדסה בכוח שמנה כ 30 איש סחבה על גבה כ 20  ק"ג חומר נפץ להריסת הבית עד היסוד. היה חשוב שרעש הפיצוץ ישמע באזור להרתעת המחבלים. 

     כשהגיע הכוח למבנה נמצאה בו משפחה/קבוצה , גבר, אשה ושניים או שלושה ילדים קטנים. לכאורה זו הייתה יכולה להיות משפחה המתגוררת בבנין. הגבר נראה בשנות השלושים לחייו. הוא לא היה חמוש ולא התנגד למעצר. הגבר/האב נכפת בידיו לאחור והובל עם הכוח לעבר גבול ישראל. האשה והילדים הורחקו מהבית.

     

    חליית ההנדסה הכינה את הבית לפיצוץ.  הכוח העיקרי עם השבוי התמקמו במרחק בטוח ואבטחו את חולית ההנדסה. לאחר כרבע שעה נשמעה הוראת הפיצוץ ורעש עז החריד את האזור. 

     הכוחות יחד עם השבוי מיהרו לעבר הירדן. היה ברור כי הצבא הירדני והמחבלים ינסו לעורר את הגזרה. הכוחות חצו את הירדן בשלום. כוחות החילוץ שחיכו על הירדן נותרו מחוסרי עבודה. 

     

      בצד המזרחי של הירדן נותרו שני קצינים עם השבוי כשידיו כפותות לאחור.

    כוח החילוץ דרבן את אחרוני החיילים  לחצות את הנהר מחשש לירי מרגמות על המעבר. 

     לפתע נתקבלה בקשה בקשר לעבר כוח החילוץ, נא לשלוח בדחיפות שני חיילים לצד הירדני של הנהר. 

     

     בעוד החיילים חוצים את הנהר נשמעו כמה צרורות. החיילים החוצים את הנהר מיהרו לגדה מחשש לחילופי אש קרובים. 

    הם הגיעו מתנשפים ורטובים אל  שני הקצינים שנותרו מאחור עם השבוי הכפות.

    להפתעתם כי רבה הם  התבקשו לסחוב גויה כפותה ולהשיטה בירדן, כנראה  למען יראו וייראו כל עוכרי ישראל או אולי על מנת להעלים כל ראיה אפשרית או אולי תגובה אכזרית למורשת הפלמ"ח מימי רצח הל"ה. 

     השבוי/האזרח ההרוג שט לו במנוחה, הרחק  במורד הנהר.שני החילים הצעירים הביטו בגופה המתרחקת.  

     

       התיכוניסטים הצעירים הזדעזעו מהסיפור, זה כמובן היה מנוגד לכל מה שהיה ידוע להם על טוהר הנשק בצה"ל. אף אחד מהם לא דמיין לעצמו סיפור דומה על צה"ל.  

     בסיום הפעולה הרשיתי לעצמי לספר להם כי יתכן  ובסיפור הדמיוני כביכול שסיפרתי להם יש אולי גרעין קטן של אמת. 

      תדהמה עזה אחזה בנערים הצעירים.  עברו הרבה  שנים מאז אותו  אירוע מסופר. עם חניכי לא יצא לי להיפגש זמן רב , לאחרונה מצאנו אחד את השני דרך הפיסבוק, גם פרק הקיבוץ שלי נגמר  זמן קצר לאחר סיום החובה התנועתית. 

     

     היום יש לנו אינטרנט, גוגל,מנועי חיפוש, רשתות חברתיות וגם הסכם שלום עם הירדנים. 

      אולי יהיה לסיפור הזה המשך. אולי ניתן לברר דווקא עכשיו :  האם השבוי הכפות שהוצא להורג ע"י כוחותינו היה מחבל בשרות הפת"ח או אזרח תמים ואב לילדים  שנלקח והוצא להורג להאדרת שם היחידה? 

     האם ניתן למצוא את האלמנה/אשה והיתומים שהושארו באפלה וחזו בפיצוץ ביתם, ולאחר זמן קצר גם שמעו את צרור היריות שהעלים אולי את אבי המשפחה?

      האם יתכן וגופתו של השבוי הכפות מעולם לא נמצאה והאלמנה והיתומים עדיין מחפשים את הגבר שהוא אולי אביהם?

      האם מפקדים,קצינים וחילים בצה"ל, שאולי היו מעורבים בפרשה כזו  מרגישים ייסורי מצפון על הריגת השבוי/אזרח?   

    דרג את התוכן: