<*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*>

<*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*>

<*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*>

<*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*>

<*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*>

<*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*><*>

זה לא ענין של אומץ או גאווה. זה גם לא קשה כמו ששמעתי או כמו שאמרו לי או כמו שאנשים מתארים. אני ממשיכה לקפוץ ולרקוד בבית, ממשיכה לקרוא ספרים ולראות סרטים, ממשיכה לטייל בשבתות וממשיכה לשמוע מוזיקה בווליום. רק שהכל אני עושה איתו, והאמת זה פי אלף יותר כיף!

הקטנות הן אלה שקשה לי איתן.

הקטנות יכולות לפעמים לשבור אותי ולגרום לפרץ של דמעות כי אני באחד ולא בשניים...

*לקפוץ שניה להביא חלב כי נגמר.

*לעמוד לרגע בדאבל פארקינג עם ארבעה וינקרים ולקנות לו טיפות בסופרפארם.

*להתארגן, לרדת לאוטו, לקשור אותו, להתניע... להיזכר ששכחתי משהו בבית ולקפוץ שניה להביא(שלוש קומות בלי מעלית).

*לנסוע בכביש 6 לאילת, לראות אותו במראה שמאחור בוכה ולא להיות יכולה לתת לו ליטוף

חוץ מהקטנות, המילה אושר קיבלה משמעות הרבה יותר עמוקה.

מתה עליו!