אבא ובן הולכים בג'ונגל. הבן מסתכל על האבא במבט מלא תחנונים. האבא לעומת זאת חושק את שיניו. לא שלא אכפת לו מהבן שלו ומהרעב שמכרסם להם בבטן, פשוט אין לו הרבה מה לעשות בנדון. כבר שבוע שהוא לא הצליח לצוד שום חיה ראויה למאכל. וככל שהוא מתרחק מהמערה שהוא קורא לה בית, החיות הבודדות שהם כן ראו בהתחלה הולכות ומתמעטות.

בכזה מצב של רעב הוא לא היה בחיים, אפילו בתקופת הבצורת הגדולה לפחות הם התרגלו לאט לאט לרעב. אבל עכשיו זה בא להם בבום, והבן שלו בכלל בחיים לא חווה כזה רעב עם הרגל או בלעדיו.

ועוד הוא הבטיח לבן שלו שפע אוכל ונופים חדשים, הוא מגחך במרירות. טוב, לפחות נופים חדשים הוא רואה. כזה מרחק מהבית שלו אף אחד מהשבט לא העז ללכת. חוץ מקאג'ומבו המשוגע. שחזר לשבט עם סיפורים על מקום בלי עצים עם אנשים בצבע לבן שמגדלים זאבים. 

"בלי עצים" הוא צוחק בלבו על המשוגע "בלי עצים". אבל העצים סביבו באמת הולכים ומתמעטים. "בלי עצים?" הוא שואל באמונה ספקנית. העצים סביבו כבר ממש בודדים. "בלי עצים" הוא מריע כשהוא רואה שבאמת הג'ונל נגמר.

הבן שלו מתעורר לחיים. בכוחותיו הדלים הוא מקרטע על האדמה המוזרה וסוקר את סביבותיו בפליאה. אם יש שני דברים שגוברים בקלות על תלאותיו הגשמיות של האדם זה רק הסקרנות והתקווה. ותקווה יש להם עכשיו בערמות, הם ממש יכולים להריח חיות במרחק לא גדול. אז הם פורצים קדימה, האב מניף את הבן הצוהל על גבו ופורץ בדהרה מטורפת לכוון הריח המשכר. וראה זה פלא! בהמות, לכל רוחב העין מצטופפות בתוך מבנה. האב נעצר כהלום רעם ומגרד את ראשו בפליאה. הוא לא מבין את התופעה הזאת. אין לו בראש אפילו קצה של הסבר להתרחשות המוזרה.

אבל מוג'מבו הקטן רץ, הוא ילד, וילדים לא חושבים הרבה על למה ואיך. יש אוכל והוא רעב אז הוא רץ. הוא מדלג בקלילות מעל הגדר ונושא עיניים מלאות בהכרת טובה אל אביו שהביא אותו לכל השפע הזה.

ואז הוא מסתער על הפרות. האב מחייך חיוך של אושר, לראות ככה את הבן שלו נוגס בפרות ממלא אותו גאווה ענקית. אבל כמו כל האבות גם האבא הזה חסכן והוא לא יכול לראות את הבזבוז הזה של מוג'מבו "פרה פרה, מוג'מבו" הוא צועק "פרה פרה"