כותרות TheMarker >
    ';

    נאמני תורה ועבודה

    תנועת "נאמני תורה ועבודה" היא תנועה ציונית-דתית המבקשת להחזיר את הציונות הדתית לשורשיה.
    מגמתה לחזק את ערכי "תורה ועבודה", ולפעול לשילוב התורה עם המדע, עם חזון הציונות, ועם החיים המודרניים.
    התנועה שואפת לחזק את השתלבותה של החברה הדתית בחברה הכללית בישראל, למען קידום הסובלנות, השוויון, והצדק, ולמען עיצוב אופייה היהודי-הדמוקרטי של החברה הישראלית.
    התנועה פועלת מתוך מחויבות להלכה, ליצירת תרבות דתית פתוחה, המעודדת שיח הלכתי אמיץ שמתמודד עם אתגרי הזמן.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    מלחמת הרבנים בעניין גיוס בנות חסרת תקווה /הרב טהרלב:

    0 תגובות   יום חמישי, 30/1/14, 20:07

     

    הרב טהרלב: מלחמת הרבנים בעניין גיוס בנות חסרת תקווה "הרבנים לא מכירים את המציאות בשטח ובטוחני שאם היו מכירים מקרוב את החיילות הדתיות היו מתנסחים אחרת. לעולם לא נוכל להחזיר את הגלגל אחורה. אי אפשר למנוע מבנות להתגייס" הרב אוהד טהרלב כ"ז שבט תשע"ד, 28/01/2014 08:28 בשבועות האחרונים מתקיים במחוזותינו דיון סביב סוגיית גיוס בנות דתיות לצבא. בדברי אלו איני נכנס לפולמוס האם מצוה, מותר או אסור לבנות דתיות להתגייס לצבא, ואיני מתייחס לדילמה האם זוהי שאלה הלכתית או שמא שאלה חינוכית. שאלות אלו ראויות לדיון מעמיק ונפרד. כיום מספר הבנות הדתיות שבוחרות לשרת בצבא הולך ועולה באחוזים גבוהים. חלקן בוחר להשתלב במסגרות שנותנות הכנה לקראת השירות וליווי במהלך שירותן הצבאי, וחלקן בוחר להתגייס באופן עצמאי. אני רוצה להסביר מהם התהליכים שמביאים את בנותינו להתגייס בהמוניהן, ולהבהיר מדוע אין דרך חזרה. מדוע מיטב בנותינו בוחרות להתגייס, ועל כן מלחמת חלק מחברי הרבנים היא חסרת סיכוי. אולי הן יצליחו לנצח בקרב מקומי כזה או אחר אך המערכה הוכרעה. הבנת התהליכים תשפוך אור על סוגיות מעניינות שעתידות להתפתח בחברה הדתית הלאומית, כיון שגיוס הבנות הוא חלק מתהליך גדול של שפה דתית חדשה הקיימת ב-DNA של החברה הדתית הציונית ועוד נכונו לנו הפתעות נוספות. ראשית, צריך להבין שלצבא יש מקום מאד משמעותי ודומיננטי בחיינו הציבוריים והפרטיים לא רק כגוף המעניק לנו ביטחון אלא גם כגוף המקנה ערכים, מעצב חברה, ויוצר מנהיגות. בעידן בו בנותינו לוקחות חלק בכל תחומי החיים הציבוריים בחברה הישראלית, במגזר הפרטי והציבורי, כיצד ניתן לעצור ולחסום אותן מלהשתלב בגוף הגדול והמשמעותי במדינת ישראל שהשפעה רבה לו בעיצוב החברה הישראלית. מגיעים ימים שמיטב בנותינו האידאליסטיות הרוצות להשפיע ולהוביל מבינות שחווית השירות המשמעותי היא חוויה מכוננת בחברה הישראלית. שנית, הטענה שהצבא הוא מוסד גברי ("איש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש") הרבה פחות מדויקת כיום, כשהקרבות מתרחשים גם מול מסכי המחשב. מלחמות בימינו מתנהלות גם בשדה הפסיכולוגי והתקשורתי מלחמות של "ראש בראש". הצבא נהפך לצבא שמלחמותיו לא רק "גבריות" אלא גם "נשיות", ועל כן אך טבעי הוא שהנשים בכלל ובנותינו בפרט תמצאנה את מקומן בצבא. בנות עושות פעולות של 'הצלות נפשות' כפשוטה, במהלך שרות משמעותי בחיל המודיעין , בחיל האוויר ובחיל החינוך. שלישית, חשוב לפקוח עיניים ולהכיר בתהליך הבלתי הפיך שהציונות הדתית עוברת מאז כינונה ובמיוחד בשלבי התבגרותה. הציונות הדתית במהותה הינה תנועה המתיימרת לחבר בין קודש לחול, בין מחויבות דתית לעבודת ה' על פי ההלכה, לבין שותפות עמוקה עם המפעל הציוני של עם ישראל המתחדש בארצו. מתוך היצירה הזו של הציונות הדתית נוצרה שפה דתית חדשה. (יתכן שזו הייתה כוונת הרב קוק כשיצר את המושג "תורת ארץ ישראל"), שפה דתית שהמשתמש בה חי בתוכה ונושם אותה ואף "הולך" בתוכה. השפה הדתית לא מייצגת אלא מביעה ע"פ תפישתו של לודויג ויטגנשטיין (כפי שהיטיב להסבירה מו"ר הרב שגר ז"ל בספרו "להאיר את הפתחים" עמ' 169-170), השפה ובכללה השפה הדתית איננה מבטאת או מייצגת אלא מביעה. השימוש שאנו עושים בשפה איננו כשל סימון או אוסף סימנים המצביעים על מה שמחוצה להן אלא היא מיומנות או יכולת שמציאותה באורח החיים של דוברי השפה. ומשם היא מקבלת את משמעותה "הדיבור בשפה הוא חלק מפעילות או צורת חיים"(ל' ויטגנשטיין "חקירות פילוסופיות" ירושלים תשס"א סעיף 23) "משמעות הדבר היא, שהמובן (sense) של השפה, גם של השפה הדתית, איננה מותנה במהות או באובייקט המטרימים אותה-כביכול מילות השפה מורות על המהות או האובייקט הנתונים-אלא המובן הינו תולדה של פרקטיקה, של תפקוד במציאות" (הרב שגר שם) האדם המאמין פועל ומדבר מתוך מצב ולא מדווח שזהו מצבו, העולם הרוחני שלנו שוכן בתוככי הסיטואציה, באורח החיים של קיום מצוות ומנהגים שונים. בדיוק כמו שכשאנו משתמשים בשפתנו איננו עסוקים במשמעותה אלא חיים בתוכה ופשוט מדברים. והשפה יוצרת את מציאות חיינו. כך גם במציאות החברתית שבה נמצאת היום הציונות הדתית. זכורני כשלמדתי בישיבה תיכונית היה אסור ללכת עם חולצות טריקו שיש עליה ציורים מכל סוג. התפיסה הרווחת הייתה שזוהי "שפה" חילונית. בן תורה לא העלה בדעתו ללכת עם חולצה לא מכופתרת. והנה היום אין ישיבה תיכונית שתלמידיה לא הולכים עם חולצות טריקו ואף מתחרים בניהם מי יצייר את הציור היותר מקורי. אף אחד לא מעלה בדעתו שבחור הלבוש בחולצת טריקו איננו דתי מספיק או לבוש בלבוש חילוני. השפה הדתית היום של אנשי הציונות הדתית התרחבה וכוללת בתוכה "מילים" חדשות ומושגים חדשים שנלקחו מהמציאות הישראלית חילונית. צריך להבין שעולם ה"לבושים" (תרתי משמע) של אנשי הציונות הדתית המעורה בחברה הישראלית השתנה. יותר ויותר אנו מעורבים ומגלים שניתן ללבוש כל לבוש חיצוני והתנהגותי ולשוחח בשפה הישראלית ולהישאר דתי (כמובן ע"פ גדרי ההלכה). בכל תחומי החיים אנו שולחים את ידינו ומגלים שעדיין אנו נשארים דתיים ואף יותר מכך השימוש ב"שפה" המחוברת לחיי תרבות והוויה הישראלית נוסכים משמעות ותוכן מחודש לעולמנו הדתי. אך טבעי הוא שכחלק מהשפה הדתית שלנו כיום בנותינו ישרתו גם בצבא. זוהי חלק מהשפה שאנו "הולכים" וחיים בתוכה כחלק מחיי "ההלכה". לעצור את הבנות מלהתגייס לצבא פירושו של דבר למנוע מהן לשוחח בשפה המדוברת ולהפכן לאילמות. שום פסק הוראה של רב הגדול ביותר לא יוכל לעצור אדם מלהשתמש בשפתו שנוצרה מתוך הוויית חייו. משל אומרים לאדם שחי חיים דתיים -את הכול אתה רשאי לקיים מלבד להתפלל... התפילה היא חלק מהשפה הדתית של כל אדם דתי ולא יעלה על הדעת למנוע ממנו חוויה כל כך מרכזית בהוויה הדתית. באותה מידה עבור בת, שרואה עצמה כשליחה וחפצה לשרת בצבא ולתרום שירות משמעותי לעם ישראל, אי אפשר למנוע בעדה מלהתגייס. הרבנים והמחנכים צריכים להבין שגם הם חלק מהשפה הדתית של הציונות הדתית. אנחנו הרבנים והמחנכים במו ידינו יצרנו את השפה הזאת (גם אם נתכחש לכך), אנחנו לקחנו חלק פעיל בחינוך ילדינו למעורבות והשפעה בחברה הישראלית, לשותפות משמעותית בהוויה החברתית, ולנשיאה משותפת בעול המשימות הלאומיות. לעולם לא נוכל להחזיר את השפה אחורה. אני מבקש ללמד זכות על מורי ועמיתי הרבנים אשר התבטאו בחריפות כנגד גיוס בנות. אני יודע שהם אינם מכירים את המציאות בשטח, ועמדתם ניזונה מהיכרות עם המציאות הצבאית כפי שהייתה בעבר, והמהפכה שמתרחשת בצבא עדיין לא הגיעה לתודעתם. בטוחני שאם היו הרבנים מכירים מקרוב את החיילות הדתיות, ומתוודעים לאופן בו הן מקדשות שם שמיים בשרותן בצבא, הם היו מתנסחים אחרת. מזה 16 שנה מדי שבוע בשבוע אני מכתת רגלי וגלגלי בין בסיסי צה"ל (מעובדה בדרום עד הר מירון בצפון) פוגש את תלמידותיי, מעביר להן שיעורי תורה, ומתמודד עם שאלות הלכתיות וערכיות. לאחר מפגשים מיוחדים אלו עם תלמידותי, אני מתפעם ומתרגש בכל פעם מחדש, מהעצמת עולמן הדתי העמוק ומהשפה החדשה שנוצרת לנגד עיננו. מרגש לראות אותן מבררות את עולמן הרוחני והדתי, ומתמודדות עם האתגרים השונים מתוך מחויבות הלכתית ותחושת שליחות. יש לי זכות לראות כיצד מתרקמת שפה דתית חדשה, ויותר מזה , יש לי זכות להיות שותף בעיצוב שפה שיש בה מחויבות אמיתית להלכה , חיבור לתורה ולשפתה, וחיבור לחברה הישראלית שהצבא הוא מיקרוקוסמוס של הווייתה. רק טבעי הוא שכמו אצל הבנים הקמת ישיבות ההסדר יצרו מודל של עובד ה' מורכב המחובר לעולם התורה וההוויה הישראלית דרך המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית -"הצבא", כך גם אצל הבנות הדתיות המשלבות לימוד תורה מעמיק וחיבור להווית בית המדרש עם השירות הצבאי במסלולים של שרות משמעותי המתאימים לבנות, נוצר מודל חדש של עובדת ה' . אנחנו הרבנים והמחנכים צריכים להבין שהמציאות שבנינו במו ידינו היא שהכריעה את המערכה. חינכנו את הדור לשותפות ומעורבות בבניין החברה, וכתוצאה מכך, בנות דתיות בצבא זוהי מציאות, זוהי שפתן. עלינו להבין שהשפה הדתית תמשיך להתפתח ולהשתנות, ותפקידם של הרבנים הוא לקרוא נכונה את המציאות המשתנה, ולהתאים את הפסיקה ההלכתית לעובדות בשטח, ולתת הדרכה ומענה בשאלות הלכתיות ורוחניות שמתעוררות. תפקידם של המחנכים הוא לתת לבנות את ההכנה, הליווי והתמיכה ולסייע להן לעבוד את ה' באופן מיטבי בכל מסלול שירות שתבחרנה. עלינו להתכונן לקראת העתיד ולהבין שעוד נכונו לנו הפתעות (לדעתי חיוביות) ככל שנתערה בחברה הישראלית. עלינו להיות מהמובילים ולא מובלים. מנהיגים ולא מונהגים, עלינו להכיר היטב את השפה המתחדשת , לדבר את השפה, ולא להילחם את מלחמות העבר . עלינו לדאוג כמחנכים ששפת המציאות תהיה ברורה ונעימה, טהורה ורכה. "...שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה גט) הכותב הוא ראש מדרשת לינדנבאום הישראלית של מוסדות אור תורה סטון שבין כותליה תוכנית הדס המשלבת לימוד תורה עם שירות צבאי, וחבר הנהלת בית הלל

    דרג את התוכן:

      ארכיון