כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פיתום גרפי

    ארכיון

    0

    מותם של תקליטי ויניל

    2 תגובות   יום שני, 3/2/14, 02:03

    ‏03/02/2014 00:32

    את הצעדים הראשונים שלי כגנב עשיתי (בגניבה) בבוקרי יום שבת בערך בגיל שש.

    להקיץ עם הנץ החמה כשכולם עוד ישנים, להתגנב לחדר ההורים, לפתוח את הדלת האחרונה בארון הגדול

    ולשלוף משם את הגיטרה הספרדית של אבא.

    אחר כך לצאת איתה לחצר, להתיישב בקצה, כאילו ה'עוד מטר' שגנבתי ימנע מהצלילים להפריע לנמים של שבת בבוקר

    ואז לפרוט על המיתרים,

    לדמיין שהקקפוניה הבוקעת מתיבת התהודה היא מנגינה ולשיר שברי משפטים משירים שאני זוכר.

    גיטרה גנובה תמתק.

    ''

     

    הפעמים הראשונות היו קשות, וכל מכה קלה של הגיטרה בקיר או רהיט הדהדה דרך תיבת התהודה בכל חלל הבית

    וכמובן העירה את ההורים. עם הזמן השתכללתי ולמדתי להיות חרישי ומתגנב בהצלחה,

    להניח את הגיטרה ברכות ובשקט על הספה בסלון, בדרכי לחצר האקוסטית.

    כך התוודעתי, באותן עצירות מנוחה וריכוך רעשים, למגרש המשחקים של הדמיון- אוסף תקליטי הויניל של אבא.

    ''

     

    חבוי היטב בשידת הסלון.

    כל פס צר, כך למדתי, טומן בחובו ריבוע קרטון עם ציור צבעוני ובתוכו גלגל שחור עטוף בקפידה בניילון דק.

    בעקבות שאלותי הסקרניות נאלץ אבא ללמד אותי על קיומו של אחד המכשירים החשובים בבית- הפטיפון.

     

    עם הזמן למדתי לזהות את הצלילים הייחודיים ששייכים לכל תמונה על העטיפות. כך הכרתי את הקול העמוק של פול רובסון, את מיתרי הקאנטרי העליזים של הברדר'ס פור, את הצלילים הרכים של גאי לומברדו, את הקצב המטריף של סנטנה ואת המלודיה הנעימה של הקרפנטרס. הבונוסים היו תקליטי האוסף השונים שאבא חיבב. כל אחד מהם היה פסיפס של מנגינות וקולות.

     

    כשגדלתי מעט, למדתי להפעיל את הפטיפון ביראת כבוד פולחנית ולחבר את האוזניות לרווחת הקהל. מה שלא למדתי, זה לשיר בשקט עם אוזניות לראשי ושוב היה הבית מתעורר לצלילי שירתי...

     

    ''

     

    כמה שנים אחר כך, התמונה השתנתה. הבית התרוקן ונשארנו רק אבא ואני. לתקליטי הויניל הישנים, כ 200 במספר, הייתה עדנה. הייתי חוזר מבית הספר לבית ריק, והפטיפון היה לידידי.

    200 תקליטי ויניל עיצבו את אישיותי, צליל אחרי צליל. תו אחרי תו. מילה אחרי מילה.

     

    כשאנדראס השוויצרי התגלגל לביתנו להתארח לכמה ימים, הוא לא ידע שהוא עתיד לשנות את חיי לנצח. זה היה סמוך ליום הולדתי ה 12 ואנדראס רצה לשמח את הילד הבודד עם האוזניות. הוא קנה לי במתנה את The River של ברוס ספרינגסטין. אנדראס התווה בכך את הקו המוסיקלי שמלווה אותי כמעט שלושים שנה מאז. למדתי כל מילה, כל צליל וכל נשימה באלבום הכפול הזה.

     

    ''

     

    ארון תקליטי הויניל הפך למקדש המבוצר שלי. חוץ מלצרוב את ה'בוס' בד.נ.א שלי, אנדראס גם לימד אותי שיש עולם של מוסיקה שמעבר ל200 של אבא. שאת התקליטייה ניתן להרחיב.

    באותם ימים חולקו פרסי תקליטים בתחנת הרדיו המקומית. הדרך היחידה שלי להעשיר את המקדש בעוד גלגלי ויניל שמחים, היתה להפוך לנסיך הטריוויה של העיירה. וכך היה. הייתי מאזין לשידורים באדיקות, אורב לחידונים בדריכות ליד הטלפון, מחייג במהירות שיא ויוצא לקטוף עוד פרס ויניל מאוסף תחנת הרדיו, עטור במדבקת נייר מלבנית "מתנת קול הים האדום" . כך התווספו לתודעה שלי רוקסי מיוזיק, אבנר שטראוס ועוד רבים וטובים.

     

    ''

     

    את פרס יקיר התקליטייה, היהלום שבכתר,  קטף בגיל 14 האלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין Greetings from Asbury park, שראה אור לראשונה סמוך ליום הולדתי השלישי, אבל היה בחנויות גם 11 שנה אחרי כן. הראשון שקניתי בזיעת אפי. המרתי כך וכך שעות עבודה בבורגר ראנץ' המקומי בפרס הגדול מכולם. האלבום שעד היום אני יודע לשיר מילה במילה וכל ניואנס מרצועה ראשונה עד אחרונה דרך שני צידי התקליט בלי להחמיץ תו.

     

     

    אחר כך עברתי לפנימייה וכל אוצר התקליטים עבר לקלטות. איכות סאונד מזוויעה בהעדר מכשיר הקלטה ראוי, אבל זמינות בשפע. בכל מקום היה טייפ או ווקמן  אחד לפחות שהסכים להשמיע את ההקלטות שלי. על חריקות המחט בויניל נוספו רעשי הרקע הסטאטיים של הקלטה. ארבע שנים הסתובבתי עם תיק מלא קלטות חורקות.

    זיכרון עטיפות צבעוניות מרובעות הטומנות בחובן הבטחה מוסיקלית על גלגל ויניל שחור הלך ודהה.

     

    התקליטורים הצטרפו לחגיגה והפכו את המוסיקה לזמינה ואיכותית יותר. את ה'ברוסים' החדשים כבר לא יכולתי למצוא בויניל. מטמון התקליטים הישנים נשאר בבית  של אבא דרך השירות הצבאי שלי, השהות בחו"ל והחזרה לאוניברסיטה. איכשהו, ידעתי שהם שם.

    שיום יבוא ואני אחזור במסע צלב פרטי לגאול אותם.

     

    בשנה הראשונה לאוניברסיטה, הוזמנתי לארוחת ערב בבית משפחתו של המיועד להינשא לאחותי.

    בית נאה ואנשים נהדרים,

    שיחה קולחת ומעניינת,

     

    טוויסט בעלילה.

     

    המארח מנסה לעניין אותי באוסף תקליטי הויניל שלו. אני שולף אחד. אבנר שטראוס מחייך אלי בשחור לבן מהעטיפה. לשמאלו אני רואה מדבקת נייר מלבנית. "מתנת קול הים האדום".

     

    המוח הצעיר שלי מעכל באיטיות , מנסה להסביר לעצמו- אולי יש עוד עותק כזה שהתגלגל לידי המארחים.... בניגוד למוח המאט הילוכו, הלב מגביר את הזרמת הדם. שילוב של זיעה ויובש בעוד הידיים מרפרפות בין התקליטים ומגלות את הברדר'ס פור האהוב שלי, את אוסף הקאנטרי עליו התענגתי. ואז העולם עמד מלכת.

     

    אני מתארח בבית זר שעתיד להיות משפחה.

     

    תפקידי להשאיר רושם טוב.

     

    סקנדלים אינם בלקסיקון.

     

    היד שלי נוגעת בעותק היחיד בעולם של Greetings from Asbury park שנקנה בזיעת אפי שלי.

     

    ''

     

     

    אם אי פעם ניבט מפני מבט שתכליתו להמית, זה היה המבט שתקעתי במארח שלי באותו רגע איום.

    ההבנה שאוסף התקליטים אינו שלי ולא יהיה עוד פעפעה בי כמו ארס שחור מויניל.

     

    אני לא זוכר מה קרה שם מאותו רגע. החלק ששיחק את המשחק כלפי חוץ מעולם לא תועד בזיכרון.

    בתוכי החל תהליך של אבל כבד.

    פרידה מחלק גשמי של העולם הפנימי.

    בדיעבד הסתבר שאבא שלי, בפרץ של נדיבות ורצון למצוא חן,

    נתן במתנה את אוסף התקליטים למשפחתו של המחותן.

     

    בלתי הפיך.

     

    נקרוזיס.

     

    התאבלתי.

     

    חמש עשרה שנה אח"כ, על קברו הטרי של אבי, ביצעתי עבור עצמי תהליך סליחה ושחרור של שדים משדים שונים.

    השד של תקליטי הויניל היה אחד העיקשים שבהם. השאיר צלקת.

     

     

    עם השנים הטכנולוגיה התקדמה עד רמת היוטיוב והסול סיק, והיום מרבית המוסיקה נגישה לי (או לפחות שלושת הטרה בייט שטרחתי לאסוף ולגבות) אני יכול לשלוף מוסיקה איכותית בהינף עכבר.

     

     

    האבל על מותם של תקליטי הויניל כנראה יישאר איתי...

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/2/14 15:33:
      ככה נולדות טרגדיות. להתעורר בשבת בבוקר לקול של מוזיקה (סיימון וגרפינקל, סופרטראמפ, גרייטפול דד) טעם הילדות שלי.
        3/2/14 02:28:
      עד היום אני מצרה על כך שמכרנו את הפטיפון שלנו. במחסן שבגינה שלי יש לא מעט תקליטי וויניל. כנפיים, פינק פלויד, בובי וינטון, ביטלס ועוד... לא פעם אני מתגעגעת לרגעים הללו, אפילו לרגע בו נתקעה המחט על שריטה בתקליט... תודה שהחזרת אותי לקצת לאהבה הזו.

      פרופיל

      גילעד שי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין