איגרתו של שר החינוך שבה התייחס הן לארוע של אדם ורטה והן לשתיקתו של בנושא של אדם ורטה לא הרעידה את אמות הסיפין. האמת, שאחרי עיון חוזר במילותיו, נותרתי מעוקרת מחשבה: לא מדובשו ולא מעוקצו.

מרוב שכבוד השר בקש לצאת "בסדר", להשאר בקונצנזוס, הרי שראיתי בדמיוני את המחזה של יונסקו "הכסאות", בו קהל שלם מחכה לנואם שישא את הבשורה והנואם, שאכן מגיע לבסוף, אכן פוצה את פיו, אך מתברר שהוא אילם ואין ביכולתו אלא למלמל מילמולים סתומים וחסרי פשר. אין בשורה בקיצור.

כך במקרה זה: שר החינוך עלה על הבמה וכתב כמה חשוב לחזק את המורים ולדחוף אותם לשיח משמעותי בכיתה, רק בבקשה בלי הבעת דעות לא קונפורמיות. ואכן, החזיק ואמר, צריך למנות כמה יועצים ואנשי רוח (לא מורים כמובן), שייעצו איך משאירים את סוכני הידע (המורים), מלאי משמעות אך מעוקרי דעות. בקיצור דג בלי סנפירים וזנב בבקשה ואת הזימים להשאיר בחוץ.

ובכיתה? חשוב לנהל שיח מכבד רק בלי בלגן בבקשה. שיח מצד אחד, וגם מצד שני של הצד האחד. צריך לחזק את צה"ל, את יום השואה, את המדינה, את מה שכתוב בספרים. בקיצור. עזבו ת'שיח ובבקשה בלי התגוששויות. כי הבעת דעות=התגוששות=רע ליהודים. דקלמו באופן מכבד ומשמעותי. משמעות ועומק בבקשה בבית סיפרינו. לא לשחוט פרות קדושות, לא לפגוע בפילים לבנים, פשוט - לא.

נעלה לבמה, נפתח פלקט, נלבש אפוד מגן, נצטייד במקלט, במצלמה, בבלוג, בדמוקרטיה רמוסה, והתלמידים כבר יסתדרו בים המשמעות בעצמם ויישרו לכיוון הנכון.