הזמן חלף בעצלתיים, והחיפוש אחר אומנת אשר בידיה האמונות אוכל להפקיד  את גידולם של העוללים התברר כמשימה לא פשוטה כלל ועיקר. עשרות מועמדות חינניות, יותר ופחות, דחו נחרצות את השכר הזעום אותו ניאות רואה החשבון שלי להקציב למטרה, ואפילו  הבונוס הנדיב, אשר כלל מנוי חינם לקבלת שירותי סייסות וסבלות  לכל החיים, ומשקה ראשון OTH , לא הצליח  לפתות  את הסרבניות, אשר לאחר מבט חטוף בשורת העוללים האינסופית, נסו על נפשן .  

בצר לנו,טיפלנו בעוללים במשמרות. האבסנו אותם בבמבה ומיץ פטל, השכבנו אותם לישון בפינת האורווה על מצע של חציר טרי, ובעצת נער האורווה אשר מזמן הפך אדיש לריחות של חרא
 (תסלחו לי , כן? ), ויתרנו להם על מקלחות, עד חלוף ימות החורף הצוננים. אולם, ברור היה לכל, שהמצב שהחל לתת אותותיו בעצבים של הצוות כולו, ואף בעצביו של זכריה שיבבות העוללים החרידו את שנתו הקלה בלאו הכי,  לא יוכל להמשך כך.

חלפו להם שבועיים. על טיולי הבוקר ויתרתי זה מכבר פן אתקל חלילה בכרוב או אפילו כרובון ניצנים פעוט, וחלף זאת, פיתחתי לי מנהג מגונה לפתוח את הבוקר בכוסית שנאפס אפרסק, על מנת לחזק את עצביי הרופפים, ונשאתי עיניי השמימה בתפילה לסבתותיי האוזבקיות.  בבוקר החמישה עשר תפילתי נענתה.  בעודי יושבת על הגזוזטרא, כוססת מעדנות את ציפורניי וחושבת לעצמי "מנין יבוא עזרי" וגם "חבל על המניקור" ,  נעצר  מולי בחריקת פרסות,  רומח שחור, ובפי רוכבו בשורה משמחת. 

מסתבר שהמודעה הצנועה שפרסמנו בעיתון הלוקאלי של אופסלה, אשר  פרסם במחירים נוחים, שפיצו, במידת מה, על תפוצתו המוגבלת,  הניבה פרי, בדמות איגרת אותה נשא השליח באמתחתו. נאמר בה,  בתכלית הקיצור,  שהעלמה אינגה ב. הופרסון תשמח לקבל על עצמה את המשרה, באם  היא עדיין פנוייה,  וככל שהתשובה חיובית, תהיה העלמה הופרסון  מוכנה ומזומנה לצאת למסע בהתראה מיידית. לאיגרת צורפו קורות חיים קצרים,  המלצה פושרת למדי מאת הגב' בריגיטה לארסן, והמלצות חמות עד מאד מאת מר גונף לארסן. במעטפה נפרדת צורף צילום שפורסם בדף החודש של יולי דאשקתקד, וזכה לתפוצה נרחבת בכל מוסכי אופסולה רבתי. בצילום, ניתן היה להתרשם בקלות ממידותיה הטובות של אינגה, אשר עלו על ציפיותיו הגבוהות ביותר של יו"ר ועד העוללים, והניבו קונצנזוס מוחלט ונדיר אצל הצוות כולו, בדבר התאמתה לתפקיד.    

"הגיעי בהקדם האפשרי! ויהא האל הטוב בעזרך" השבתי מייד, ושילחתי את השליח לדרכו.

וכך אירע, שכעבור עשרים ושמונה יום בדיוק, עגנה בנמל המקומי משחתת ויקינגית, ממנה ירדה ברוב הדר וטקס הגברת אינגה ב. הלפרסון, ובעקבותיה סבלה האישי, גוסטף פון קלפרסון, אשר בתוך מחצית השעה העמיס את אינגה על כל מטענה על כרכרה ששכרנו באופן מיוחד, ובתוך מחצית שעה נוספת, הוריד  אותה בפתח המסבאה לקול תשואות הנערים.  

קבלת הפנים הייתה לתפארת. הכל היו במצב רוח מרומם, ויצאו מגדרם כדי לסייע לאינגה, אשר הצדיקה את תמונתה ומעבר לכך, להתאקלם בסביבתה החדשה. הצגנו את עצמנו  בפני אינגה, ואת אינגה זה בפני זה, וחוזר חלילה, שתינו לשוכרה העברנו דחקות,  ובעיצומו של  הערב  הנעים והתרבותי, התנדבו הנערים לפרוק  את מטענה הצנוע של אינגה, שכלל חבית הרינג, תלושי הנחה באיקיאה , ושלושים ושניים ראשי אייל אותם התכוונה לתלות מעל לעריסות עוללי הכרוב,  בקיתון שבין המטבח לאורווה, במיקום המתוכנן  של פיר המעלית המבושש להתאשר.

לקראת חצות, התחבבה אינגה על הנערים עד כדי כך שכל אחד מהם בנפרד, וכולם יחד, הציעו לחלוק עמה את יצועם הדל, ולא יכול היה להיות ספק בדבר השתלבותה המיידית והמוצלחת בקרבנו. לא כזה, למרבה הצער, היה המצב  בכל הנוגע לגוסטף.