כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

    על פרשות השבוע והקשר לימנו אנו, חסידות, סיפורי צדיקים, שמירת השבת, על דברים שבין אדם לחברו ולסביבה, על דברים שבין אדם לבוראו

    מי רצח את בתו של יפתח?

    0 תגובות   יום רביעי, 5/2/14, 16:37

    בס"ד


    גאווה או ענווה 

     

    [שופטים י' י"ז] "וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה. יח וַיֹּאמְרוּ
    הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.
    "

     

    רקע
    מה ההבדל המהותי בין בן תורה לאדם שאינו בן תורה. מובאים כאן שני סיפורים שימחישו זאת היטב. הסיפור הראשון הוא סיפור הטרגדיה הנוראית שהתרחשה בימי השופטים בספר שופטים מובא הסיפור בקצרה, וההמשך יהיה מהמדרשים והמפרשים. סיפורה של רציחתה של בתו של יפתח רצח שבוצע על רקע של קנאות, אטימות לב ורדיפת כבוד בלתי מתפשרת. הסיפור השני הוא סיפור של ויתור על כבוד מתוך התחשבות בזולת.

     

    יפתח מתמנה לשר צבא

    [שופטים י"א א] "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח.

    ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה. ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ."

    בארץ ושמה טוב התגורר אדם בשם יפתח. שכינס סביבו ערב רב של אנשים ריקים ופוחזים, והקים לעצמו צבא חזק. למעשה לא מרצונו החופשי הוא התיישב בארץ טוב. הא נאלץ לברוח אליה מפני שאחיו רדפוהו, כיוון שהיה בן של אביהם מאישה אחרת, אישה זונה.  והנה ביום מן הימים פקדה צרה גדולה את ישראל בארץ כנען, בני עמון הכריזו עליהם מלחמה והיה להם צבא כביר בעוד שבני ישראל לא היה צבא ראוי לשמו לשמור עליהם ולהגן בעד האויב המאיים. מה עושים? החליטו לשגר ליפתח משלחת מזקני גלעד, מחוז הולדתו, לבקש ממנו שיועיל לעזור להם ולהתגייס למען העם כדי לקדם את פני הצרה. ולעמוד כקצין בראש מחנה ישראל. אולם לא בקלות נאות יפתח לענות לפניה ונטייתו הטבעית הייתה לסרב. כאשר אנשי המשלחת באו לפני, אמר להם: "סליחה הרי אתם גירשתם אותי, נידיתם אותי, באיזה זכות אתם באים עכשיו ומבקשים שאני אעזור לכם?! אתם כעת בעת צרה ומבקשים את עזרתי?! לאחר שהזקנים התחייבו לו שאם ייענה לבקשתם וינצח במלחמה הם ישיבו אותו לביתו. ולא זאת בלבד, אלא שימנו אותו לראש כל יושבי גלעד. מינוי מיוחד ומוסכם, כמו ראש ממשלה, מבלי צורך בחירות ובקואליציה. הסכים יפתח לתנאים, ונענה לבקשתם לחזור למולדתו עם צבאו ולהגן על תושביה.

     

    יפתח נוטל פיקוד

    כעט, מתוקף תפקידו, כמצביא ראשי, שלח יפתח מכתב לבני עמון. מכתב דיפלומטי, שבו הוא מנסה ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. אולם מלך עמון לא נענה לפניה. החלטתו לה--ילחם עם ישראל נותרה על כנה. ולפני יפתח לא נותרה ברירה אלא להכין את צבאו שיהיה מוכן ומזומן לקדם את פני הרעה. למעשה, מה שנכון גם בימנו, מלכתחילה לא היה סיכוי בדיפלומטיה מעין זו שבה השתמש יפתח. ידוע מעולם שבני ישראל לא הצליחו מעולם לפתור סכסוכי שכנים באמצעים דיפלומטיים, לא בכדי אמרו ליצני הדור, בכוונה בחר הקב"ה לעשות את משה רבנו מגמגם, כי היה מדבר באופן רגיל היה נואם נאומים חוצבי להבות (עד ימנו אנו) ועדיין היינו נשארים בגלות מצרים ח"ו. והנה ידוע שכאשר נתון החייל לתוך מערכה חזקה אינו פנוי לחוש רגשות כלשהם, רגשות פחד ומורע וכו'. הזמן היחידי בו עלול החייל לפחד ולהתיירא, הוא בטרם צאתו לשדה הקרב בעת פרידתו ממשפחתו. שהיא מרגשת בלא ספק, והלב מתמלא בפחד פן לא יוסף החייל האמיץ שוב את משפחתו היקרה.

     

    רגע הרה גורל

    ואם ככה הם הדברים לגבי חייל הפשוט מהשורה, קל וחומר לגבי ראש הצבא שעליו מוטלת אחריות כבדה גם על עצמו ומשפחתו גם על חייליו וגם על ארץ עליה הוא מגן. ויודע הוא בסתר ליבו שאם יכשל במערכה יצטרך לתת דין וחשבון לפני וועדת החקירה שתיערך לאחר מכן. יש לשער די בביטחון שכך חש יפתח באותה שעה. ובכן בטרם עוזב יפתח את ביתו, בעודו עומד על מפתן הדלת ידו אוחזת בכף המנעול עורך טקס פרידה מאשתו ומבתו היחידה, ביודעה כי יתכן שזו הפעם האחרונה בה יראה את השתיים. הוא מברך כל אחת מהן בנפרד מעיניו זולגות דמעות, פיו ממלמל תפילה שישוב בשלום משדה הקרב, וכאשר ליבו חם ורוגש, מחליט יפתח        בהחלטה של רגע לידור נדר לאלוקיו, וכך הוא אומר: [שופטים י"א ל - ל"א] "ויִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. ל"א וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה." זה הנדר. יפתח מחייב להעלות עולה תמימה לאלוקיו את הראשון שיצא מדלתו בעת שובו בשלום מהקרב. והוא מצייר בעיני רוחו בהמה טהורה תמימה שיוצאת מדלתות ביתו לקראתו, ואותה בהמה הוא יעלה לעולה לקב"ה. אבל, יפתח לא לוקח בחשבון שאפשר שבהמה טמאה היא זו שתצא מביתו ראשונה: גמל, חמור או חזיר רחמנא ליצלן. ומה יעשה אז? על זה הוא לא חשב. בכך הוא מעורר את חמתו של הקב"ה, וכביכול הקב"ה אומר לו: עוד תראה מי יצא מפתח ביתך.

    שיעור זה בא ללמדנו כמה צריך להיזהר בלשון. קודם כל מוטב לא לידור כלל. מוטב שלא תידור מאשר תידור ולא תשלם. דבר שני, בעבור נדרים אשתו של אדם מתה לו. ועוד הרבה דברים שגזרו חכמים כדי שאדם לא ידור. אבל לראות שאפילו בטעות, שמישהו נודר אפילו מתוך כוונה כביכול טובה, אבל, הפירוט של הנדר לא נעשה בחשבון נכון.

    מכל מקום הקב"ה נענה לתפילתו של יפתח, ומעניק לו את הניצחון המיוחל, ערי עמון נכבשות בזה אחר זו, דיגלם של בני ישראל מונף בשערי הערים הכבושות. ניצחון מזהיר.

     

    הרעש שלפני הדממה

    לאחר זמן חוזר יפתח כמצביא מהולל. שובל של הצלחה נסרך אחרי יפתח. לא רק שהאיום העמוני הוסר מעל העם, אלא, שגשוג כלכלי עמד בפתח עקב השלל הרב שנלקח ע"י הלוחמים מהעמונים. בשערי גלעד נערכת קבלת פנים חגיגת ורבת רושם, הרחובות אומרים חג, כל בני המחוז נאספים לכבודו של יפתח המנצח הגדול, כולם מריעים לו מצידי הדרכים ומראשי הגגות, וביד הזקנים כבר נמצא, חתום, שטר המינוי של המצביע במהולל לראש בני גלעד. בתווך בין ההמון המריע עובר לו יפתח מלא בסיפוק עצמי, שסביבו צועדים בסך חייליו, החמושים שמשמים לו כמשמר כבוד. נקל לשאר את הרגשתו המרוממת של יפתח באותם רגעים מרגשים. כל העם שמחים כל העם חוגגים, אולם שמחת ביתו של יפתח עולה על כולם. אבא'לה שלה, אבא'לה שלה חוזר משדה הקרב מנצח עטור בזרי הניצחון. אבא'לה שלה שהורחק ונודה במשך שנים רבות יוכל כעת לביתו. ותחת היותו בזוי ונקלה יהיה עתה מנכבדי הארץ. ובכלל, היא חושבת, איזה חתן היא תזכה לקבל עכשיו. הלא הבחורים המצוינים ביותר יבקשו את ידה, כיוון שהיא בתו של המצביא הדגול. יושבת לה בתו של יפתח בבית פנימה. עיניה צופיות למרחוק מבעד לחלון. הלב אינו מצליח להכיל את האושר. היא שרה ורוקדת, מאושרת. וכשהיא מבחינה בדמות המוכרת הקרבה אל הבית. אבא'לה שלה, מיד היא פותחת את הדלת בסערה ויוצאת לקראת אביה הגיבור ומתנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות. אבל, היא לא מבינה דבר אחד, למה הוא לא שותף לשמחתה? למה הוא קורע את בגדיו ומרר בבכי? מדוע הוא נראה כמי שעולמו חרב עליו? כמי שחשכו עיניו למראיה? יפתח יודע בדיוק למה הוא מתאבל. את בודאי אינך זוכרת, אומר לבתו, אני נדרתי נדר בטרם צאתי למלחמה. לעלות לעולה את הראשון שיצא מדלת ביתי. הנה את הראשונה, שעברת את מפתן הדלת ועלי לקיים את נדרי. ולהעלותך לעולה. בסוף ההסבר הזה הוא נופל ומתעלף.

     

    חלון הזדמנות מוחמץ

    כעת מבינה בתו את מימדי האסון. היא כבר מבינה מדוע חרב על אביה עולמו. מעיניה זולגות דמעות, היא פונה לאביה בתחנונים היא אומרת לו: אבא'לה יקר אבא'לה אהוב תומר לי שאינך מתכנן לקיים את נדרך. הלא בוודאי אינך חושב חלילה לשוחטני ולהעלותני לעולה. הלא אני בתך היחידה והאהובה. אני כל חייך. היא מוסיפה ומדברת על ליבון. אולם יפתח קורץ מחומר אחר. הוא אינו נוהג עפ"י רצונותיו הוא הלא ירא שמיים באמת. תוך שכאב חד מפלח את ליבו משיב לבתו באופן נחרץ. שמעי נא בתי היקרה, בתי האהובה עד מאוד. את יודעת עד כמה אני אוהבך. את יודעת שאין לי בת אחרת זולתך, את יודעת כי קיום נדרי הרי עבורי ככרית אבר מגופי. אולם אין לי ברירה. נדרים צריך לקיים בכל מחיר. ואין זה כלל בא בחשבון לבטל נדר שנדרתי נדר בעת צרה ובפרט נדר שאינו פרטי אלא נדר של כלל ישראל. נדר שההצלחה והניצחון נזקפים לזכותו. כן בתי בלב כבד יגון קודר אאלץ לקיים את נדרי ולעלותך לעולה מסיים יפתח.

    כיצד תוכל לעשות זאת הלא כל כך שמחתי לקראתך וכעת אתה מבקש לשוחטני. כיצד תוכל לשוב אל הבית לראות את מיטתי המיותמת, וחיות עם הידיעה שקולר מיתתי תלוי על צווארך. מעוררת הבת את מצפונו של יפתח. אול פיתח אינו משנה את דעתו. איש צבא הוא. חייל האמון על ביצוע משימה על פי הפקודות מבלי לחשב חשבונות. לאדם הנודר נדר ולא מקיים נדרו. וממאן לשנות את דעתו. שמבינו הבת שיפתח אביה היא לא תוכל לעורר את רחמיו ועבור על נדרו שנדר. היא מתחילה לטעון לפני טיעונים הלכתיים כמו ראש ישיבה כמו תלמיד חכם מובהק. אבא'לה היא אומרת לו אני למדתי חומש ויקרא. שם כתוב בפסוקים במפורש מה הן הבהמות הכשרות להקרבה. מוזכרים שם: פרים ואילים כבשים ועזים אבל בנות לא מוזכרות בשום אופן. התורה אינה מזכירה ואינה מתירה אפילו פעם אחת אפילו לא ברמז אפשרות של הקרבת קורבן אדם. ובכלל, מפורש בפסוק מן הבהמה. מן הבקר ומן הצאן תקרבו קורבנכם. משמעות הדבר דווקא מבהמות ניתן להקריב קורבן ולא מבני אדם. יפתח לא משתכנע. בתי. נדרתי. והיה היוצא ראשון מפתח ביתי והעלתיו לעולה. שמא כל הנודר יכול הוא שיוותר על נדרו? שב וחוזר על טענתו ועל כוונתו לקיים את נדרו בדיוק נמרץ.

    אבל אבא, מוסיפה בתו וטוענת הלא כשהתכוונת להקריב מיוצא ביתך לא עלתה במחשבתך להקריב את ביתך. אין במשמעות דבריך להקריב את כל! היוצא אפילו שזה אדם.  אלא כל היוצא אשר ראוי להקרבה כגון בהמה טהורה. ואם אתה מבקש הוכחה לטענת צדקתי שתי ראיות יש באמתחתי. הראשונה מיעקב אבינו שהוא נדר לקב"ה ואמר מכל אשר תיתן לי אעשר ויהיה הוא לך והלא היו לו שניים עשר בנים ועפ"י כן לא עלה על דעתו לטעון מתייחס אפילו את בניו ולהקריב אחד מה כמעשר. הראיה השנייה מגיעה ברוח הקודש מחנה אמו של שמואל שגם היא נדרה נדר בתפילתה. ותידור נדר השם צבקות אם ראו תראה בעוני אמת וזכרתני, ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתיתיו לאלוקים כל ימי חייו ומורא לא יעלה על ראשו. אולם לא עלה מעולם לא עלה בדעתה להקריב את שמואל בנה קורבן עולה להשם, היא הביאה אותו לבית המקדש לעבוד את האלוקים. והבינה שקיימה את נירה על הצד הטוב ביותר. כך סיימה בתו של יפתח. אבל יפתח לא משתכנע. "פציתי פי אל השם ולא אוכל לשוב" אומר נחרצות ובכך מסתיים הדיון.

     

    ניסיון אחרון להחזיר את השפיות

    כעת משהבינה בתו של יפתח שמנוי וגמור עם יפתח אביה לקיים את נדרו, היא מבקשת אורכה של חודשיים כדי לרדת לסנהדרין. ולבקש מהם שיחפשו פתח לנדרו של אביה. . הארכה ניתנת לה. ואז היא יורדת לבית הדין הגדול בירושלים. אולם הקב"ה מעלים מהם את ההלכה כדי שלא ימצאו פתח לנדר הנורא. ובלית ברירה חוזרת הנערה לבית אביה מקץ חודשיים. ואומרת לו אבא'לה עשה בי כרצונך.

     

    מסקנות וועדת החקירה

    את הפרשה המזעזעת הזו נסיים התנ"ך במילים ספורות. וייעש לה את נדרו אשר נדר. נחלקו רבותינו האם שחט אותה בפועל ממש או שהטמינה והחביאה מעיני כל רואה. מכל מקום ברור כאן שהייתה טרגדיה נוראה אחת הטרגדיות המזעזעות ביותר מעולם. יומו הגדול של יפתח היום שבו נראה כי קץ לתלאותיו ולשפלותו הפך ליום הנורא ביותר בחייו היום שבו אבד את בתו היחידה. אולם יש מקום לשאול האם הטרגדיה הייתה בלתי נמנעת ובכן נתברר שלא. במדרש בתנחומא מבואר. כי הסיבה לכך שחברי הסנהדרין לא מצאו פתח לנדרו של יפתח הייתה מאיר ונגזר עליו עונש על שהרג בבני אפרים ארבעים ושניים אלף מאחיו מדוע ביצע את הטבח הזה? הסיבה מאחר והללו יצאו למלחמה כנגדו בעקבות תכניתו לשחוט את בתו ולעלותה לקורבן עולה. העם לא הסכים אם זה שהמנהיג יעשה כדבר הזה. יצאו נגדו למלחמה והוא הרג ארבעים ושניים אלף. אז השם העניש אותו, על זה שהוא עשה כן. ונמצא אילו מתחילה היה מתיר את נדרו. עוד לפני שקמו עליו בני אפרים. והתגלגלה פרשת בהריגתם. הרי שלא הייתה לא הייתה כל סיבה שלא למצוא פתח לרצח המחריד בירושלים. פתח ברור והניכר לעין. לעקור את הנדר לגמרי. שהרי כל בר דעת יודע שאילו ידע יפתח שבתו זאת היא שתצא מביתו ראשונה, לא היה נודר להעלותה. אם כן היה ניתן לעקור את הנדר. אבל זה נתעלם מהסנהדרין בגלל העונש שהגיע לו על הריגת ארבעים ושניים אלף מבני אפרים. ואכן, רז"ל מלמדים אותנו שהיה בידו של יפתח להתיר את נדרו. ולחסוך מבתו ומעצמו את הטרגדיה הנוראה. אולם, הוא בחר שלא לעשות כן משיקולי כבוד. חטא שנענש עליו בכל חומר הדין. [מדרש תנחומא בחקותי ה] כתוב שם: והנה בתו יוצאת לקראתו ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר: אהה, בתי, ואנוכי פציתי אל השם ולא אוכל לשוב. אומר המדרש והלא פנחס היה שם. פנחס הכהן והוא אומר לא אוכל לשוב?! אלא שפנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול ואיך אלך אצל עם הארץ? יפתח אמר אני ראש שבטי ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט? מבין שניהם אבדה העלובה הזו מן העולם. בשניהם התחייבו בדמיה. פנחס נענש ונסתלקה ממנו רוח הקודש. ויפתח נענש ונתפזרו עצמותי. שכן כתיב: ויקבר בהרי גלעד. בכל מקום היו נופלים לו אברים עד שמת. מבואר בחז"ל כי אילו רצה יפתח היה יכול להפר את נדרו אצל פנחס הכהן הגדול אולם הוא נמנע מלעשות כן. כיון שהיה בינו לבין פנחס על מי מוטל לבוא לפני מי? פנחס טען כיוון שהוא מיוחס כהן כגול בין כהן גדול הרי שהוא הנכבד מבין שנים ואכן יפתח צריך לבוא אליו. יפתח טען ומאחר שהוא ראש שופטי ישראל ראש הקצינים שהרי כבדו גדול משל פנחס ועליו לבוא אליו ולהתיר את נדרו. בינתיים בתוך הוויכוח בין השניים אבדה נערה את חייה. שכן שלאחר שנדר יפתח לקיים את נדרו ובני אפרים קמו להילחם כנגדו והוא הרג בהם ארבעים ושניים אלף כבר אי אפשר היה להתיר את נדרו כי הקב"ה העלים את ההלכה הזאת מעיני הסנהדרין כעונש כל מה שעשה יפתח.

     

    מה הלקח?

    אילו היה יפתח בן תורה הטרגדיה הזאת נמנעת. כי יפתח היה מוחל כל כבודו והולך לפנחס ומתיר את הנדר. בתו הייתה נשארת בחיים, ובני אפרים היו נשארים בחיים. ויפתח היה נקבר בעתו בהדרת כבוד. והיה נזכר לדורות כמי שהציל את עמו מאיום העמונים, ומי שהציל את בתו מאיום הגאווה.

    ----

     

    רצון שנזכה לדבוק בהקב"ה ובמצוותיו, ומתוך כך להיגאל בגאולה שלמה בקרוב ממש

     

     

    דברים בשם אומרם:
    הרב אמנון יצחק שליט"א

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אריהאלוני1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין