מזבח הקטורת אז והיום                        בגדי כהונה אז והיום

בכוחה של השמחה לשבר חומות! אומר רבנו הבעל שם טוב ואם נמשיך בקו זה ביום שבת שהייתה פרשת תרומה שברנו לרסיסים חומות בבית הכנסת שבקיבוץ תל יוסף ביחד עם מתפללי קיבוץ עין חרוד בשבת שעברה בשמחה ובעונג שבת שהיו נחלת חלקנו בבית הכנסת וכל מי שהיה בתפילות ינצור רגעים אלה לשנים רבות את השירה האדירה והכוונות בתפילות .

בפרשת השבוע למדים שמכל התורה, המנורה נבחרה לתת אור והדרכה לאדם, לתת לו כיוון ומטרה בחייו. המרוויח הסופי והמוחלט של התורה והמצוות אינו הבורא, אלא הגברים והנשים המקיימים אותן ומי שהיה בבית הכנסת בתל יוסף ביום שבת זכה לחוויה מדהימה , שאליה כולם מוזמנים להגיע ביום שישי הקרוב לקיבוץ תל יוסף .

וכל מי שהיה בתפילות בבית הכנסת  שבתל יוסף שבת תרומה לא יוכל להכחיש את קיומה של תמורה אישית מיידית בדמות השבת הקלאסית המאופיינת בסעודות שבת חמות עשינו סעודה שלישית בבית הכנסת , לימוד, תפילה וחופש לנשמה מן ההפרעות והבעיות היומיומיות? ולמרות שהיו קהל רב בשבת תרומה  רוצים אנו לראות עוד מתפללים .

הפרשה פותחת במילים, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד".
למרות שכל עניין הדלקת הנרות במנורת המשכן, תאמר בפרשת בהעלותך, כאן ניתנת למשה הוראה מוקדמת, שהוא יהיה זה שיצוה על כך ואתה לדעתי מא' ועד ת'  מההתחלה ועד הסוף בלוחות הברית הראשונות שבר משה רבנו אותם ואילו עכשיו נאמרת המצווה ומכאן החשיבות במצווה ואף הידורה של המצווה בשמן משובח . הפרשה מגלה לנו את תפקידו המיוחד של משה רבנו וכח הביטול שלו. כח הביטול שחייב להתעורר בכל אחד מאתנו על מנת שיוכל להאיר בנו אור המנורה, האור הגנוז.

פרשת תְּצַוֶּה היא פרשת השבוע השמינית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ז פסוק כ ומסתיימת בפרק ל' פסוק י. הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, בהוראות לקראת הקמת המשכן. את פרשת תצווה קוראים לרוב לפני חג פורים.

שם הפרשה : הפרשה פותחת בפנייה למשה "ואתה תצווה את בני ישראל" מבלי לציין את שמו, וזו הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. מקובל במסורת היהודית לקשר זאת לבקשתו של משה מה' לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: "ועתה שא נא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".‏

הפרשה הנוכחית נבחרה לא להזכיר את משה רבנו עקב יום הולדתו ופתירתו של משה רבנו בז' באדר . 

תוכן הפרשה: בתחילת הפרשה מובא ציווי למשה לקחת שמן לצורך הדלקת המנורה בכל יום ויום .

החצי הראשון של הפרשה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה של אהרן ובניו הכהנים. בגדי הכהן הגדול הם החושן, האפוד, הציץ, מעיל, כתונת, מצנפת, אבנט ומכנסיים. לכהנים הפשוטים (הדיוטות) היו רק ארבעה בגדים: כתונת, אבנט, מגבעת ומכנסיים שהכוונה בשולי המעיל של הכהן הגדול היו תלויים פעמונים ורימונים, והתורה מסבירה לנו מדוע היה צריך פעמונים.

בצילצול פעמוני מעיל התכלת הם להזכיר לכהן את עצמו ואת תפקידו. כאשר הכהן נכנס פנימה לפני ה' עליו להתעורר ולהבין כי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. עליו לעזוב כל בעיותיו ולדור במקדש כאילו לומר שמלבד המקדש והקודש אין לו דבר. אולם מצב זה עלול לגרום לחוסר רגישות לבעיותיו של עם ישראל, אלו שכפרתם תלויה בכהנים בכלל ובכהן גדול שבראשם בפרט. כאשר אין כהן גדול מרגיש מה הם הצרכים של העם, הוא אינו יכול להתמסר לשיפור מצבם, ואין תפילתו עבורם שלמה. ועל כן באו הפעמונים להזכירו בצאתו מן הקדש כי הוא שייך לעולם הזה על כל בעיותיו ועליו להיות ער לצרכי הפרט של כל יחיד ויחיד מישראל, אף על פי שכאשר הוא מתבונן מאספקלריה אלוקית עליונה אין כל חשיבות לצורכי הגוף הפעוטים. תפקידו של כהן גדול לגשר בין עולמות הרוח והחומר, וכך כשישמע את הפעמונים בצאתו מן הקודש יזכור שהוא גם צריך להיות מחובר לעם ישראל בצורה הגשמית הפשוטה ביותר.

בפרשת תצווה מובאות, בין השאר, הנחיות לבניית כלי המשכן השונים. התיאורים המובאים בפרשה מפורטים להפליא. למשל, בהוראות לבניית מזבח הקטורת מפורטים החומרים הדרושים לבנייה ולציפוי, הגדלים המדויקים, תכנית הבנייה ועוד. פירוט דומה מובא על כל אחד ואחד מכלי המקדש.
וכך כתוב על מזבח הקטורת:

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת, עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ.
אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ, מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו.
וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו, וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.
וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו,
וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה.
וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב.

שנזכה גם אנו להדבק במעלה זו של הכהן הגדול ולשלב נכונה את החומר והרוח. במיוחד בשבת זו שמתוכה אנו נכנסים לתוך שמחת פורים אשר מהותה היא שמחה אמיתית שמשלבת חומר ורוח, שמחה של להעלות את החומר לדרגת הרוח.

פרשת תצווה נראית כ"סיפור בדים": מדריך מפורט להכנת בגדי הכהונה. מידות, חומרים, כמויות, גיזרה, סוג בד, צורת תפירה. בתוך שלל הפרטים, תופס מקום מיוחד "חושן המשפט", שלו מוקדשים לא פחות מ-15 פסוקים. מה טיבו של "חושן" זה? ומה טעם נושא אותו הכהן הגדול על לבו בכל העת, בעבודת המקדש?
כמה הצעות הובאו בעניין. רש"י, בעקבות חז"ל (זבחים פח:), מציע שהחושן נועד לכפר על "קלקול הדין", על "מטי הדין" (ירושלמי יומא, ז) או על גסות הלב המאיימת לכלות כל יושב על מדין, שאפשר ויגבה לבו שלא כדין, מכוח המשרה שהוטלה על שכמו. אפשר גם שיש באבני החושן המגוונות כדי לסמל את מורכבותה של מערכת המשפט ואת חשיבותה. החושן היה עשוי מחומרים הרבה: זהב, תכלת וארגמן, ומשובץ באבנים שונות. יש בכך סמל וסימן לפניה הרבגוניות של מערכת המשפט: משפט מהותי לצד ראיות וסדרי דין, שיקולי ענישה ותקנת הציבור לצד צדק ו"לפנים משורת הדין". האבנים השונות, על צבעיהן הסגנוניים משקפים את ריבוי הגוונים הקיים בעם ישראל לשבטיו השונים. הן נועדו להזכיר כל העת לעושים במלאכת המשפט כמה עקרונות יסוד. האחד, שהכל שווים בפני החוק. כל משבצת הייתה בגודל זהה לחברתה. לצד זה, על השופט לזכור שלא כל הבאים לפניו שווים ברקעם ובתנאי חייהם. לצד האחידות החיונית לכל מערכת משפטית, חייב השופט לתת דעתו גם לנסיבותיו המיוחדות על כל מקרה ומקרה, לרקעו הספציפי של בעת הדין, ולהתחשב בו, כמובן במידה הראויה, בגבולות המותרים ומתוך שיקול דעת. יתר על כן; האבנים היו משובצות בחושן כסדרן, "איש על שמו". ואף בכך יש רמז, שסדרי דין מתוקנים חיוניים לכל מערכת משפט. חושן המשפט היה מתוחם וקשור היטב. "מגבלות" מזה, וחיבור ל"אפוד" מזה, ואף איסור מיוחד נקבע לכך, ש"לא יזח החושן מעל האפוד". כפי שפירש בעל ספר "החינוך", יש כאן סמל לצורך בחיזוק "חושן המשפט", שלא ינוע לכל עבר, ויעמוד יציב בתוקפו, כנגד כל אותן רוחות בנות חלוף, המבקשות להזיזו ממקומו, בהתאם לצרכיהן ומאוויהן.
אהרן נצטווה לקבוע את חושן המשפט על לבו. הכתוב מדגיש זאת בניסוח כפול: "והיו על לב אהרן בבואו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (כח, ל). יש כאן יותר מאשר רמז לכך שמערכת משפט מתוקנת אינה יכולה להסתפק רק ב"ראש", בניתוח הגיוני ואנליטי של הוראות החוק. אם מבקשת היא למלא את ייעודה, חייבת היא להיות גם "על לב אהרן". אסור לה למלאכת המשפט שתהיה מיכנית, פרשנות "טכנית" של סעיפי החוק. השופט צריך להביא עמו לאולם המשפט "נשמה יתירה". עליו להפיח בהוראות החוק היבשות רוח חיים. זאת ועוד: כפי שפירשו החזקוני, הספורנו ואחרים, פסוק זה מדגיש שהמשפט אינו תכלית לעצמו, ואסור לו שיתנתק מהציבור שאותו נועד לשרת. אהרן נצטווה לשאת את "משפט בני ישראל" בגאון, משפט המחובר למורשתו של העם, משפט שתכליתו לשרת את העם ולא להיות מנותק הימנו.

החצי השני של הפרשה עוסק בציווי על קרבן המילואים, שיוקרב לשם חנוכת המשכן. לאחר מכן באים ציוויים על קרבן התמיד, ועל הכנת מזבח הזהב המיועד להקטרת קטורת הסמים. בפסוקים האחרונים של הפרשה אף מרומז על יום הכיפורים שיכלול טקס מיוחד ויתבצע אחת לשנה.

התורה מצווה אותנו להדליק את המנורה, את נר התמיד, בשמן זית זך כתית, השמן הכי טהור והכי משובח. יש היגיון ברור בדרישה הזאת. שמן שאיננו זך גורם ללהבות לרטוט ולהבהב וגם להדיף ריח לא נעים ולהפוך את המטלה של ניקוי המנורה לבלתי נעימה. עם זאת, דומני שהסיבה העיקרית לדרישה להשתמש בשמן זך היא החשיבות והערך שהתורה מייחסת לצורך לבצע כל דבר בחיים על הצד הטוב ביותר, מתוך התלהבות והקפדה.
לשון ההלכה מכנה זאת "כוונה", הרצון לקיים את המצוות בצורה הנכונה והטובה ביותר. זה גם הרעיון של פך השמן הטהור שעומד בבסיסו של סיפור ימי החנוכה. החשמונאים יכולים היו להשתמש בשמן רגיל להדליק את המנורה בלי לעבור על שום מצווה. אך הרעיון של הכוונה, של הרצון לקיים את המצווה על הצד הטוב ביותר, מוסיף למצווה מרכיב של קדושה ושל מסירות גדולה ומונע ממנה להפוך לסתם אירוע שבשגרה, להרגל. הכוונה הזאת היא שמביאה את מרכיב הקדושה והנצח לקיום המצוות.
אם כן, הדרישה של התורה להדליק את נר התמיד הקדוש בשמן הזך ביותר ברורה וטבעית אם זוכרים שבמערכת הערכים של התורה נמצא גם מושג הכוונה.
האור של המנורה לא כבה בכל ההיסטוריה של העם היהודי. על אף שהמנורה עצמה נעלמה מזמן מהחיים הציבוריים של העם היהודי (היא כבר לא קיימת אפילו בימי בית שני), רעיון האור וההשפעה שלו קיימים עד היום. הלהבה איננה חפץ מוחשי אלא משהו שהוא יותר רוחני מחומרי.
היא מספקת אור וחום ותמיכה פסיכולוגית בנסיבות קשות ובזמנים לא קלים. אך להשפעה ולתמיכה שלה יש קשר ישיר למי שמדליק את הלהבה ולמאמץ שהוא משקיע במעשה. זאת המשמעות של דברי חז"ל במסכת אבות "לפום צערא אגרא", לפי ההשקעה והמאמץ כך גם השכר וההישג.
כל הישג רוחני תלוי במאמץ שמושקע כדי להגיע לאותו הישג. ככל שהשמן זך יותר, האור בהיר יותר והלהבה עזה יותר. המסר הפשוט אך העמוק הזה הוא לב ליבה של פרשת השבוע וגם של הערכים והמצוות שהתורה נותנת לנו.
פרשת תצווה מדברת אל כולנו באופן ישיר ואישי. היא מתייחסת לכל המטרות של היהדות ובדרך זו היא כשלעצמה האור הרוחני שמאיר את נשמותינו ואת חיינו.

השבוע נקדיש את דברינו להבדל בדרך קבלת התורה, כפי שהיא מופיעה בפרשיות של ספר שמות, לבין קבלת התורה בימי מרדכי ואסתר. הסוגיה במסכת שבת (פח ע"א) דנה בנושא זה וז"ל: " 'ויתיצבו בתחתית ההר', אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם".
שואלים בעלי התוס' וכי למה היה צריך לכפות אותם באיומים לקבל את התורה? ומתרצים (שם) שהיה חשש שהעם יבהל מעוצמת המעמד הקולות והאש ויחזור בו. לכן כפה עליהם הקב"ה את קבלת התורה.
ממשיכה הגמרא ומסיקה "אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא".
מסביר רש"י (שם) "שאם יזמינם [הקב"ה] לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס" ואי אפשר לתבוע אותם על אי קיום מצוות התורה.
ממשיכה הסוגיא ומעבירה אותנו לימי הפורים: "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט' כז) 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר, בעקבות הנס הגדול של מגילת אסתר ותחת הנהגתם של מרדכי ואסתר, החליט עם ישראל לחזור ולקבל על עצמו נעשה ונשמע מרצון את מה שהכריח אותם הקב"ה לקבל בימי משה במתן תורה.
אחדותו של העם לא רק שהצילה אותם מגזרותיו של המן, אלא גם אפשרה להם לחזור ולקבל תורה מרצון בלב אחד.
המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פ' יא) איננו מוכן להסתפק בתירוצם של בעלי התוס', לכן הוא מסביר בכיוון שונה לחלוטין. נביא את דבריו בקיצור: "אלא הטעם כי קבלת התורה הכרחי, ואילו היו מקבלים עליהם את התורה מרצונם, היו סבורים כי הדבר תולה בדעתם, ואפשר שיהיה פירוד לדבר זה, שאם לא ישמרו התורה יהא בטול לנתינתה. אבל עתה שהייתה קבלת התורה הכרחי, אם כן אי אפשר שיהיה בטול והסרה לדבר זה, כי אם נתינת התורה וקבלתה מחוייב, כל שכן שמחויב שלא תהא בטול לתורה...".

לדבריו של המהר"ל, הכפיה במתן תורה נצרכה למרות שאמרו נעשה ונשמע כדי ללמדנו שהקשר בין ישראל לתורה הוא "בעצם", הוא מהותי ואיננו תלוי בבחירה חופשית. מכאן, גם ההכרזה כי הקשר עם הקב"ה איננו תלוי בבחירה חופשית. זהו קשר בל ינתק שאינו תלוי מעשים אלא נובע מסגולתו המיוחדת של עם סגולה שהוא תמיד בבחינת: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו). העיקרון בא לידי ביטוי בשטח בימי מרדכי ואסתר, בימי ההסתר והחושך, כשנהנו מסעודתו של אותו רשע, כששונאיהם של ישראל הגדירו אותם "יֶשְׁנוֹ" – ישנים מן המצוות, "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" (אסתר ג' ח ).
מתוך אחדות "עַם אֶחָד" מתגלה כי נצח ישראל לא ישקר, הקשר בין העם, התורה ונותן התורה בלתי ניתן לניתוק.

לעיתים קרובות, מטרת המצוות, ולמעשה האופי הבסיסי של היהדות, אינם מובנים כראוי. מטרת התפילה, למשל, אינה כדי שנוכל לשטח את דרישותינו ובקשותינו לאלוקים עסוק, ולא על מנת להתחנף או לרצות א-ל זועם ומהיר חמה (כפי שלעיתים טוענים אנשים האמורים לדעת טוב יותר). ביצוע המצוות ביהדות אינו מיועד לפייס ולגרום סיפוק לבורא, כאילו הוא רעב לחנופה. כמו כן כאשר אנו עוברים על הוראות התורה – אין זה מפחית מערכו של נותן התורה.

אנו מתפללים שלוש פעמים ביום כדי להזכיר לנו שיש כוח עליון גבוה מאיתנו, ולחזק את תלותנו ואמונתנו בו. אנו מקיימים את מצוות השם כדי שנוכל לשרת מטרה נעלה יותר מאשר תענוג וסיפוק עצמי המנעות מהאדום אדום וחשיבה לשנים הבאות.

האם יש מישהו שיכול לומר שהוא לא יהיה אדם טוב יותר ויהודי טוב יותר לו היה מתחיל ומסיים את יומו בתפילה?

ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להם תורה ומצוות,

 שנאמר (ישעיה מב, כא): "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

ב 'דבר מלכות'    של   פרשת   תרומה    רבי מנחם מנדל שניאורסון   מדבר   על  כך  שיהודי   עובר    בחייו   הרבה

עניינים   טובים   ולא -  טובים,  ובאם   ישמח   בחודש  אדר  שמזלו  בריא,     אזי ,  הכול ייהפך  לו   לטובה.

לכן  חסידים  רוקדים  בחודש  אדר,  כדי  לקיים   בגוף  ובנפש  את   ההוראה   של  הרבי מנחם מנדל שניאורסון.