"הוא לא כבד, הוא אחי"/דודי רצם. השיר התפרסם ע"י להקת הקדושים (ההוליס). השיר הפך לאחד השירים המזוהים עם מלחמת וייטנאם בשלהי שנות ה-60, למרות שישנן גרסאות אחרות... האגדה מספרת על חייל קרבי שנשא חייל פצוע קשה על גבו ונשאל על ידי הצלם: "האם הוא לא כבד עליך"? תשובתו הייתה: "הוא לא כבד, הוא אחי". בציורי, ישנן שתי דמויות בעלות פנים דומות, דבר המעיד על קירבה בניהן. הדמות הגדולה היא התומכת שנושאת בעול ועל גבה דמות קטנת מידות. לצווארה של הדמות הנתמכת משתחלת עד מטה משקולת כבדה, שמאלצת את הדמות הגדולה לכרוע ברך בזווית של מעלה מ- 90 מעלות. לכאורה זוהי זווית קשה לתפקודי המפרק אך למרות הקושי, היא מצליחה בעזרת היד השנייה לתת תמיכה לברך ולהתרומם מעלה. האמצעים העומדים לשירותה מגוונים... ואחת מהן מופיעה באופן סימבולי בציורי בצורת נר הבעירה. תפקיד הנר: "לשרוף" את המשקולת הכבדה ולנסות להקטין את המסה שלה... כך שניתן להקל על ההליכה המשותפת במסע הארוך לעבר ההישרדות. נשאלת השאלה: "האם עצם ההתמודדות וההקרבה ברמה זו, משאיר מקום לברירה"? חומר למחשבה ...