הבטחתי שאגיע להרצאה, אבל ככל שנקפו הדקות, והפגישה התארכה, נוכחתי שאין סיכוי שאצליח לסיים את ענייני המשרד, ועוד להספיק לעבור בבית כפי שתכננתי. בראש כבר חישבתי חישובים של כמה מאוחר אוכל להגיע מבלי שזה ייחשב לי לאי-הופעה, וכשיצאתי ברגע האחרון, נסעתי לאיבוד תוך ניסיון להיזכר איפה לעזאזל ממוקם המרכז הקהילתי של שכונה א'.

כשנכנסתי, בקוצר נשימה, כולן כבר ישבו סביב שולחנות עגולים עם מפות מוזהבות מוכתמות בנס קפה מכוסות חד פעמיות, ופירורי עוגיות, והקשיבו די בשקט למרצה שהייתה בעיצומה של הדגמת נקודה חשובה מאד (כך הדגישה), באמצעות דיאגרמה רבת התפצלויות. התיישבתי על קצות האצבעות, כדי לא להפריע, בכסא הפנוי הראשון שהבחנתי בו, ובכל זאת הצלחתי למשוך את תשומת לבה של המרצה, כדי לוודא שראתה שהגעתי. אחר כך המקרן התקלקל, וכולן פטפטו בזמן שהגבר היחיד שנכח באולם ניסה לסדר אותו, ואחר כך קראו לו שוב ושוב, בכל פעם שהמרצה לחצה על כפתור לא נכון. איבדתי עניין די מהר, והעיניים שלי שוטטו סביב האולם שקישטו אותו לאירוע כלשהו, שלא הצלחתי להחליט אם הוא חנוכה או חג המולד. מהתקרה משתלשלים שנדלירים מנייר מבריק, ושרשראות כסופות שכבר ראו ימים טובים יותר, ובטח השתמשו בהן בסוכות. הקיר מחופה במסך סאטן שאניצים צבעוניים בשוליו. הזוהר הדהוי, חונק כמו בושם זול, ואני מרגישה שקשה לנשום בתוך העליצות המאולצת הזו.

  האולם מלא נשים. רובן אינטליגנטיות. חכמות. ידעניות. דעתניות. חלקן מוזנחות. חלקן מהוקצעות. מטופחות. יפות. עייפות. ערב רב. אני מנסה למצוא אותי בתמונה ולא מוצאת. אני לא רואה אותי שם. פתאום אני מרגישה נורא רעבה. לא אכלתי כל היום. אני יוצאת אל שולחן הכיבוד שבכניסה, ובולעת שלוש פרוסות "עוגת הבית" ברצף , ועוד סופגנייה מערימות הסופגניות שמסודרות בקרטונים של המאפייה. שלוש בחורות ממהרות פנימה. נעצרות מול השולחן. "אנחנו לחוג לדיאטה", אומרת/שואלת האחת בהיסוס, ומתוך אולם סמוך מבצבצת גברת שקוראת להן למהר ולעקוף את פיתויי הסופגניות. הסיטואציה מעלה אצלי חצי חיוך . נטול ברק כמו הקירות האפרפרים שמקשטים אותם פרפרים שמישהי ציירה. כמו בבית סוהר אני חושבת לעצמי.

אני מוצאת את הדרך הביתה בקלות, אבל התחושה שאיבדתי את עצמי בדרך לא מרפה ממני.