יום שני - 10.2.14

לפחות דרמות הן מנת חלקי, אין לי מה להתלונן בעניין הזה. רק ההתרשלות בכתיבת שורות אלה מעיבה לי על החיים. הרי לא אצא לעולם מבועת חוסר-האמביציה ליצירה בסגנונות שונים אם לא אאמן את השריר המנוון הזה אצלי. לפחות שעה ביום, ראבאק, וכל כך הרבה פיתויים. כל כך הרבה סמים. כל כך הרבה עבודה סיזיפית ונשים משונות בדרגה אחרת של דפקה. 

התעוררתי ב-6:30 והלכתי מיד לעבודה, ליום שלא היה אמור להיות קשה באופן מיוחד. אבל כל מה שעלול היה להתפקשש אכן התפקשש. קודם כל לא הרגשתי טוב עוד מבעוד בוקר. דחפתי כמה מאכלים בדרגה בינונית של טעם וקיוויתי לטוב, הייתי מצונן ונדמה לי שהרגשתי בחום שעולה ומטפס, נטלתי משכך כאבים מסוג של בחורות במחזור ואיכשהו הרגשתי השתפרה. 

בהמשך יום העבודה לא התנהלתי כראוי, אפשר לתלות את האשם בכמה וכמה סיבות, קודם כל, חוסר ריכוז מצידי, עודף בטחון עצמי גבוה - שלבסוף התברר כלא-מוצדק. ואולי האשם היה באנשי הצוות שלי שלא עשו את מלאכתם במקצועיות הנדרשת, אבל לא התרעתי על כך בפני הממונים עלינו. ואולי כפי שתמר מעלה השערות, אין זה אלא דאון מאוחר של האמ.די שעשינו בשבוע שעבר, השיניים שלי ומערכת הלסתות עוד זזו מעצמן כמה ימים אחרי הנטילה המדוברת (שלא כתבתי עליה, עקב הרישול האמור לעיל), אם כי זו השערה מרחיקת לכת, ממה שזכור לי מהעבר, או שהדאון תוקף מיד ביום למחרת או בכלל לא. למרות שכל פרט בחברה תופס כל סם באופן אינדיבדואלי למדי, ואי אפשר להקיש ממקרה למקרה.

בכל אופן, התרשלתי בעבודה עקב סיבות אלה או סיבות אחרות, גם הרגשתי שהעבודה נהייתה קשה מדי עם הזמן ושתכף אני כבר לא אהיה שם, אבל תמיד זה ככה אצלי, תחושת תודעה אפוקליפטית מלווה אותי בכל אשר אלך, כאילו עוד שנייה מתרחש עלינו עונש יום הדין, או לפחות עליי ספציפית. 

בשעתיים האחרונות של העבודה ישבתי אנטיפת ולא דיברתי כמעט עם אף אחד, התרוקן לי המצב רוח לגמרי והעייפות עשתה בי שמות. שתי דקות אחרי תום המשמרת כבר הייתי בחוץ, רכסתי את המעיל והנה גיליתי כפתור תחתון שנשר. אתן אותו לאמי לתפירה. 

כשחזרתי לדירה תכננתי ללכת לישון לאיזה כמה שעות. העייפות הייתה חזקה מאוד, לפני זה רק חיממתי לי את העוף שהכנתי בשישי בערב, הוא לא יצא הכי מקצועי, אבל התשוקה שלי למזון טעים לא מוותרת, ואני תמיד מנסה את עצמי בעבודות מטבח שונות. בתום הארוחה זהבית נזכרה בי פתאום ושלחה הודעות בווצאפ, אמרתי לה, טוב, בואי, נשב קצת. היא אכן באה והשעה כבר הייתה 17:00, נראה לי שאני נמשך אליה, יש לה לוק קינקי. היא גם מדברת באופן דיפרסיבי וזה עושה לי את זה. ישבנו קצת והיא רטנה על מישהו שפגשה ושכבה איתו, ועכשיו הוא מתנהג כאחרון הדבילים ולא מוכן להתנדף לה מהחיים, אמרתי לה, נדפי אותו כאילו אין מחר, ככה אני תמיד עושה. מה זה, עניי עירי קודמים, עלינו לדאוג קודם לעצמינו. חשדתי בה גם שמדובר באחת הנימפומניות, לא שאני יכול להתלונן על מישהי במצב כזה, הרי אני אחד הנימפומנים הגדולים, והיא עוד באה בקטע פמיניסטי, באומרה שכשם שכל גבר רשאי לשכב עם כמה שבא לו, כך גם אישה זכאית, אלא שהחברה שמה לנו מחסום מסיבות אבולוציוניות שונות שחלקן כנראה כבר לא בתוקף, ולכן כל הבלגן בין המינים. הסכמתי איתה. 

היא רצתה ג'וינט, אולם לא היה בידיי חומר מעין זה, אז עשיתי מעשה בל יעשה, הלכתי לחדר של השותף שלי וגנבתי לו בוף קטן מהצלוחית אשר על השידה, נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני מבצע מעשה בלתי מוסרי מסוג זה, כל יום עליך לבצע מעשה בלתי מוסרי חדש, אחרת אתה נהיה טוב מדי. הרגשתי רע עד רע מאוד עם עצמי, חשבתי באותו רגע מה היה קורה אילו מישהו היה עושה לי מעשה שכזה, הייתי מתבאס מאוד. למרות שתכלס אם הייתי מתקשר הוא היה אומר איפה זה והכל, ובכל זאת לא התקשרתי, אז מצאתי לעצמי צידוק קטן. 

קיססתי ממש מעט על דף שתלשתי מספר שירים של נתן זך, היא התרעמה קצת על חילול הקודש שיש באקט מעין זה, אמרתי לה שעכשיו השיר עולה בדרגה רוחנית, ואם נתן זך היה מת הוא היה מתהפך בקברו, אלא שהוא חי, ולכן סביר להניח שהוא מתהפך בכורסתו. אבל יצא ג'וינט חזק, היא התמסטלה ונמרחנו ככה בחדר שלי למשך איזה 3 שעות. היא סיפרה לי על גברים ועל דברים, ועל העבודה שלה שלא משלמים לה אף פעם בזמן, ואיך שהיא לא רואה דרך לפרנס את כל ארבעת הילדים שלה, ושלפני איזו תקופה לא ארוכה במיוחד, בערך כשפרשיית אייל גולן פרצה לתודעה, חזרו לה כל מיני תמונות ילדות לא ברורות, מהן ניתן להבין בבירור שמישהו אנס אותה בילדותה, אולי אפילו כמה פעמים, ושההורים שלה שומרים עד היום על קשר שתיקה, למרות שעברו מאז איזה 25 שנה.

עוד היא סיפרה שטיפסה לראשו של בניין בן שמונה קומות מתוך כוונה עמומה להתאבד, אבל לא עלה בידה האומץ לכך. ככה היא סיפרה סיפורים שונים ואני הקשבתי ברוב קשב, אחר כך סיפרתי לה על תמר שלי ושלדעתי נפרדנו באופן סופי - סופני. זאתי גם כן, אמרתי לזהבית, עושה סרטים על לא מאומה, אז מה אם הסקס טוב, אז מה אם היה חיבור, אז מה אם אמרתי שאני אוהב אותה, ככה אמרתי לה כמה פעמים ברגעים הכי קריטיים של הסקס, בחורות אחרי זה עלולות להתאהב בך לנצח, תיזהר מאמירות כאלה, מה גם שהיינו על סמים קלים וגם קשים, וגם אלכוהול. הסם דיבר דרכי. ככה הסברתי את עצמי מול זהבית כאילו שהיא נציגת המין הנשי כולו. אחר-כך, הילדים שלה התקשרו אבל היא סיננה את כולם. ואז הלכתי לשכב במיטה מרוב עייפות הסטלה, והיא באה מולי וגהרה מעליי, וכמעט היה איזשהו מגע, והסתכלתי עליה מלמטה למעלה, וסקרתי לה את הגוף, הוא היה סקסי באופן קינקי למדי, למרות שיש לה תווי פנים של חשקנית מדופלמת וריח שבא לך באף בכמה ערוצים, ולמרות שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים, וגם יש לה חזה מפואר מהגיהנום.

אבל אני מכיר את השבורות האלה מהחיים, כל הריטלין והתזונה החרא והחיים הקשים כאם-חד-הורית לארבעה חבר'ה. וקשיי הפרנסה, הכל ניבט ממנה, ואני נמשך לזה, היא שמה לידי ברך עטופה בג'ינס ורק במאמץ אלוהי לא ליטפתי אותה כמו איזה טובע בקש. לבסוף אחרי כמה חדירות מבטים הלכתי לשבת בספה שמול המיטה והמתח המיני התפוגג. עוד דיברנו קצת ושכנעתי אותה לנסוע חזרה לביתה ולטפל בחבר'ה שלה, אחרת אני מזעיק עליה את רשויות הרווחה. 

היא נסעה בשני אוטובוסים הביתה, מסטולה מהתחת ומעלה, להכין לצאצאים שלה ארוחת ערב.

אני נשארתי פה, מרוכז בתוך עננת עשן. 

התחלתי להתכתב עם תמר בווצאפ, פתחתי לפניה את רוב הקלפים; קודם כל אמרתי לה שאני מפחד ליפול איתה ביחד לאיזה מקום אפל בו אין שמחת חיים וכולם עושים סמים ונכנסים לטריפ רע, ולא הולכים לעבודה וחיים באיזו דירה מקולקלת בפאתי העיר ונכנסים לחובות, וקמים בלילה עם עיניים מנופחות ולא ישנים יומיים ומחפשים כל הזמן את הסם הבא, אמרתי לה שאני בקבוצת סיכון לדברים כגון אלו. היא התגוננה בפני לאמור - מה פתאום, שהיא לא במצב הזה ומה שנראה מן הצד לא נכון בעליל. עוד אמרתי לה ובצדק שאני חושש שכל המשיכה שהייתה ביננו בשבוע שעבר דינה להיעלם במקרה הטוב, או במקרה הפחות טוב להפוך לשנאה עצמית והדדית יוקדת. היא אמרה שאלו סיכונים שאנשים תמיד לוקחים בקשר.

עוד חשבתי בלי להגיד לה שאולי אני כבר לא נמשך עליה, יש בה נוקשות, למרות שעל פי חוקי הספר היא נחשבת לבחורה יפה מאוד, תמירה ודקת גזרה, בעלת שיער ערמוני שופע ותווי פנים חדים. אבל לי היא נראית כבעלת סקס-אפיל אפל ואכזרי. למרות שברגעים של אינטימיות מתפרצת היא מתמסרת עד הסוף ולא רואה בעיניים החומות שלה. עוד ככה דיברנו, מדבריה השתמע שהיא רוצה לתת צ'אנס, ואילו מצידי השתמע שאני מחפש את כל הסיבות שלא להישאר בקשר. לבסוף סיימנו את השיחה אחרי כשעתיים בלא הכרעה מוחלטת, אבל כבר התקבע העניין בליבי שאכן יש לתת לה צ'אנס, ומנוי וגמור עמי לנסוע אליה לסופ"ש הקרוב, אבל לא סיפרתי לה על החלטתי, אלא סיימנו את השיחה בדברי נימוס וכמה מילים יפות ופיוטיות פחות או יותר. 

אחר כך היה כבר ערב עמוק, והשותף שלי חזר הביתה, הוא פתח קססות ועשה באנגים אחד אחרי השני מול הטלוויזיה, הצטרפתי אליו לסלון והייתי שואף מהבאנג הלוך ונשוף. עד שהמוח נזל לכל הכיוונים והאיי-קיו התנדף לכל עבר. הייתי מושבת באופן תודעתי. ראינו סרט תיעודי בנשיונל-ג'יאוגרפיק אודות החי בערבות הקור של צפון פינלנד, ולמדתי כמה דברים - האחד, רוב מיני הציפורים חרדות עד חרדות מאוד מפלישה של זכר מתחרה לטריטוריה שלהם, ושתנשמת יודעת לזהות יונקים קטנים מתחת למעטה השלג על ידי שליחת אותות סונאר ולדייק בצלילה למטרה בכ-90 אחוז מהמקרים, ושדוב חום אינו צד את מזונו כפי שתמיד חשבנו בתור ילדים, אלא מסתפק על פי רוב בגרגרי יער ושורשים מתוקים, אולם אם נקרה לפניו על הדרך פגר של אייל, לדוגמה, או בהמה אחרת, הרי הוא עט על השלל וכמות החלבונים תחסוך לו שבועות של נבירה באדמה, אם כי עליו להיזהר מהזאבים המורעבים האלה שמסתובבים ביער הצפוני בתחושת רעב תמידית (קצת כמוני), ועלולים לגזול מהדוב את מנת החלבונים. הזאבים האלה, כמה שהם היו נראים לי מעוצבים ככלבים עירוניים מוכרים, משהו בהם היה שונה באופן תכליתי מהחיות האלה, פתאום הבנתי מה זה - הם נדמו לכלבים האימתניים האלה שאתה פוגש מדי פעם אבל אתה רואה להם בהבעה שאין להם שום עניין לשחק איתך, ההיפך, תן להם רק יד או רגל והם נוגסים בך מתוך תאווה עצומה. ככה נדמו לי הזאבים, ככנופיה של כלבים רעים ומשולחי רסן. 

אחר כך באמת נהיה מאוחר, איזה 2:00 בלילה, וכמעט נרדמתי בספה, אז הלכתי לישון, וראיתי עוד כמה הודעות שתמר שלחה לי, בהן היא מפרטת לי שאינה רוצה להישאר איתי בקשר, כמעט הודיתי לה בלב, ולא החזרתי לה שום תשובה, הלכתי לישון בתחושת סיפוק מהעובדה שלמחרת אני לא צריך לקום לשום עבודה. ושהכל טוב בעצם, עד שהדכאונית הבאה תיפול עליי מהאוויר.