מכתב קצר לאבא שנפל היום יום מדהים בבוסטון. למעשה זה היה היום האביבי האמיתי הראשון של השנה. השמש זורחת, המון סטודנטים מתחרדנים בשמש בהרוואד סקוור ובמדשאות של הבית ספר לרפואה, צוותים של חותרים מתרחקים להם על גבי הצ'ארלס ריבר והציפורים שמחות במיוחד. זה לא מרגיש כאן כמו יום זיכרון אבא. אני שמחה שלא, כי בשבילי השכול והאבל הם דרך חיים שנכפתה עלי בהתחלה אבל היום אני נלחמת על בסיס יום יומי במוות של פציינטים. אי אפשר לנחם ילדה שגדלה יתומה על ידי יום אחד עם שירים עצובים. להיפך, זו הדרך הטובה ביותר לשכוח.
לא חושבת שתפסתי את מהות המושג מוות באותה שעה כשאמא הושיבה אותי וסיפרה לי שנהרגת בתור חייל גיבור. למען האמת אני לא הצלחתי להבין את המושג מוות גם שאמא נפטרה שנתיים אחריך. ואני לא מצליחה להבין את המושג מוות גם היום אחרי כל השנים האלה והמורבידיות שאופפת אותי כאן בבית חולים הזה. על כל נס שאני שותפה לו אני נכשלת פעמיים.
כשעברתי לגור עם דודה מלי באמריקה, המתמטיקה היוותה מפלט מושלם מכל הבלבול והמחסור בתשובות. הכל היה מוסק ומוסבר בצורה מושלמת. ככל שהמתמטיקה נעשתה מופשטת יותר כך מצאתי בה יותר סדקים ואפשרות ליצירה ואילתור. ההחלטה שלי מאוחר יותר להתמקד בביולוגיה, אונקולוגיה ורפואה ולהילחם במוות לא בהכרח קשורה לסרטן של אמא או למוות שלך בצבא. אני חושבת שהיא נבעה מהיבריס וחוסר יכולת להשלים עם העובדה שנהפכתי מילדה לאישה בודדה בגיל כל כך צעיר בלי שום יכולת השפעה או אמירה.
טוב לי להסתובב בכל העולם. ווירג'יניה וולף אמרה ש – "כאשה אין לי מדינה. כאישה אני לא רוצה מדינה וכאישה המדינה שלי היא העולם כולו". אני יודעת איזה ציוני גאה היית אבא ואני מקווה שאתה שמח שאני בבוסטון ולא כועס שאני לא בישראל. אני רוצה להאמין שגם אני ציונית ואני עדיין מבקרת הרבה בארץ. אני לא עולה לקבר שלך. אני לא מאמינה באמת שיש קשר בין האבנים בהר הרצל לבין מי שהיית.
זאת לא הפעם הראשונה שאני כותבת לך, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מפרסמת את המכתב לאיזשהו מדיום ציבורי. אולי ככה בסייבר ספייס האינפיטסמלי הזה הוא יגיע אליך איכשהו ותדע שלא שכחנו.
מתגעגעת כל הזמן,
הבת הקטנה שלך. |