כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (16)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      25/2/14 23:43:
    ....ותודה על "מגילת רות" גם....
      24/2/14 19:45:
    יפה כתבת,
      15/2/14 15:32:

    אוהבת! מה שכתבת :) מאמצת המון מכל הדברים וכאחת שלא רצה לעולם גם את ה-לא לרוץ ללכת :) תודה!

      15/2/14 10:14:
    שחור ולבן נותנים כוח אפור ממתן ומחזיר אותנו אל בין השורות אולי השחור והלבן הופכים אותנו למשוגעים (עם הגיון) והאפור - לנורמלים??
      15/2/14 07:49:

    צטט: rossini 2014-02-14 07:40:30

    אני חושש שמ"נלו" נישארה רק הנוסטלגיה. בפעם האחרונה שביקרתי שם, הגישו כבד קצוץ חמצמץ...

    מזל שהטעימה היתה מזערית....הפסקתי מזמן לכתוב על ביקורים במסעדות וזה מזלם.

    כן ועוד משהו. בחירת שרדוניי לסטיק עסיסי ,תמוהה. פעם הגישו שפריץ...כבר עדיף.לשון בחוץקריצה

    למרות הכל, נהנתי מהפוסט.חיוך

     

    מזל שהסטייק ואני לא ידענו ששרדונה והוא לא הולכים ביחד. נו, מה? אבל אני אוהבת יין לבן, והתנינים והקרוקודילים שביין האדום עושים לי כאב ראש.

      14/2/14 22:45:
    לא מבינה בנלו היפואי ולא בשרדונה אבל מבינה היטב את חברתך בשחור ולבן .ככ מבינה שבא לי לבכות .וכמה שמלמדת את עצמי שצריך לרכך /לעגל/ לוותר /לחייך .אצלי היקיות הזו הורסת לי את הבריאות ...............לשמר חברות בין שתיים זו אומנות ........ותודה על הזמנתך לתערוכה אשתדל ...............
      14/2/14 19:03:

    צטט: נומיקן 2014-02-14 07:37:56

    צטט: sbhsport 2014-02-13 22:58:27

    קראתי בשקיקה אבל לא מצאתי הקשר למתאגרף-אדריכל היפני, אגב, עבודת המחווה של מ.ג נראית כמו מוח אנושי חתוך למחצה....מאוד מרשים.

    צרפתי את התמונה באינטואיציה, תגובתך חייבה אותי לחשוב. והרי התשובה מונחת בעבודה - האמצע האפור (שלפי הפוסט הוא האמצע בעצמו) יש שביל לבן, עם מדרגות שמובילות לשלווה, למקום הנכון.
    אוי, אני ממש מרוצה מעצמי. יש היגיון בשיגעון!

     

    חומר אפור ומוח. וכן! יש הגיון בשגעון :)

    סופ"ש טוב. 

      14/2/14 11:33:
    מצבים לא מושלמים הם חלק מהחיים
      14/2/14 07:44:
    נהניתי מהפוסט המקסים שלך, נעמי....יום אהבה שמח!....סאלינה
      14/2/14 07:40:

    אני חושש שמ"נלו" נישארה רק הנוסטלגיה. בפעם האחרונה שביקרתי שם, הגישו כבד קצוץ חמצמץ...

    מזל שהטעימה היתה מזערית....הפסקתי מזמן לכתוב על ביקורים במסעדות וזה מזלם.

    כן ועוד משהו. בחירת שרדוניי לסטיק עסיסי ,תמוהה. פעם הגישו שפריץ...כבר עדיף.לשון בחוץקריצה

    למרות הכל, נהנתי מהפוסט.חיוך

      14/2/14 07:40:

    צטט: pinkason1 2014-02-13 23:15:41

    * יפה, את נלו אני מכיר כאמנות החיים השאר קצת מסובך לי:) סוף שבוע נפלא

    "אמנות החיים" ההכי חשוב. הרומנים והשום מפורסמים בכך. ושיחת נשים בדרך כלל מסובכת לגברים, זאת הסיבה שאנחנו נפגשות בלעדיכם, אבל חוזרות לחיקכם (חלקנו, לא כולנו...)
      14/2/14 07:37:

    צטט: sbhsport 2014-02-13 22:58:27

    קראתי בשקיקה אבל לא מצאתי הקשר למתאגרף-אדריכל היפני, אגב, עבודת המחווה של מ.ג נראית כמו מוח אנושי חתוך למחצה....מאוד מרשים.

    צרפתי את התמונה באינטואיציה, תגובתך חייבה אותי לחשוב. והרי התשובה מונחת בעבודה - האמצע האפור (שלפי הפוסט הוא האמצע בעצמו) יש שביל לבן, עם מדרגות שמובילות לשלווה, למקום הנכון.
    אוי, אני ממש מרוצה מעצמי. יש היגיון בשיגעון!
      14/2/14 06:40:
    מקסים תודה ושבת ברוכה
      13/2/14 23:15:
    * יפה, את נלו אני מכיר כאמנות החיים השאר קצת מסובך לי:) סוף שבוע נפלא
      13/2/14 22:58:
    קראתי בשקיקה אבל לא מצאתי הקשר למתאגרף-אדריכל היפני, אגב, עבודת המחווה של מ.ג נראית כמו מוח אנושי חתוך למחצה....מאוד מרשים.
      13/2/14 22:51:
    חוכמת החיים מלמדת אותנו שדרמת השחור לבן לא תמיד עדיפה ושלפעמים הפשרה וההשלמה עימה שווים את השקט והרגיעה.
    0

    צִידוֹ הוָורוד של הצבע האפור

    16 תגובות   יום חמישי, 13/2/14, 21:09

    ''

     

    מחווה לאדריכל היפני טדאו אנדו, Tadao Ando ,מתי גרינברג, מתוך התערוכה "הסתחפויות בניר" בית האמנים, תל-אביב, 2012
    צלמת - יעל צור 
    הערה: טדאו אנדו החל את הקריירה שלו כמתאגרף והפך להיות אחד האדריכלים הגדולים בעולם. כדאי לזכור הערה זו במהלך קריאת הפוסט.


    9.2.2013

    צִידוֹ הוָורוד של הצבע האפור

    חברתי ואני סועדות את ליבנו בארוחת צהריים. הבטחתי לה ארוחת ניצחון כשנסיים את המלחמה. סיימנו. כעת אנחנו נוגסות בסטֵיק רומני עסיסי מתובל בהמון שום ולוגמות בנחת יֵין שרדונה. התחלנו את המנהג הזה לפני עשרות שנים במסעדת "נֶלוֹ" המיתולוגית ביפו וחשנו עצמנו נשות העולם הגדול. עד יפו הגענו! כאלו הרפתקניות היינו... החברות בינינו נמתחת עשרות שנים לאחור. כשנחו עֵינַי על פניה בפעם הראשונה התפעם ליבי. חשבתי שהיא הילדה היפה ביותר בעולם שראיתי אי פעם. אני עדיין חושבת כך. היא אינה מאמינה לי. כלומר היא מאמינה שחשבתי כך, אבל אינה חושבת שהייתה ילדה יפה. את הרעיון המוזר בדבר יופיה הבלתי רגיל היא מייחסת לליקוי ראייה שלי, שהוכח באופן מדעי במקרים אחרים בחיי. ואכן, המבט שלה על החיים שונה לחלוטין משלי.
    שתֵינו כבר מזמן איננו ילדות, הרבה הרפתקאות, סטיקים וכוסות יין זרמו בינינו, ועדיין - התִקרובת הערֵבָה לַחֵך אינה מקרבת את אופני הראייה השונים שלנו.
    למרות עיניה הירוקות העולם שלה צבוע בשני צבעים – טוב, רע, שחור, לבן. באמצע אין כלום. זה אוֹ אוֹ. כשמגיעים לאזור שנראה אפור, עיניה בוחנות אותו בקפדנות מדוקדקת. במהירות עולה מפת מציאות מצוירת בצבעי שחור לבן. ראייה כזו מקלה על קבלת החלטות כיוון שהמידע מוצג באופן בהיר, ברור ומסודר. נתונים לא ברורים גורמים לרעש מבלבל המקשה על קבלת החלטות. היפה (אני מתעקשת) מנתחת גם נתונים רעשניים ומשייכת כל אחד מהם לשחור או ללבן. מתקבלת תמונה חד-משמעית על פיה אפשר לנווט. בשוליים נשאר שטח מצומצם צבוע באפור של "לא בטוח", "לא סביר", בקיצור - "לא". העולם השחור לבן מסודר ויעיל. לא עוזר לשטויות שהן מסתתרות ומתחפשות, היא מאתרת אותן ומשליכה החוצה. נשאר רק העיקר. שחור או לבן.
    רגשותיהם של אנשי השחור לבן נוטים להתמקד באחד משני הקצוות - שחור או לבן, טוב או מדוכדך. ובאמת, כאשר בוחנים בכלים של היגיון את החיים הצבעוניים והלא הגיוניים, המסקנות מדכדכות. אנשי השחור לבן עלולים להפוך למשביתי שמחות מקצועיים. הם תמיד רואים את כל התמונה.... לעיתים הם חסרי סבלנות ונרגזים למשמע דעותיהם של אנשי האפור המסוגלים להכיל אפשרויות מנוגדות בו זמנית ומתקשים לבחור את האלטרנטיבה הנכונה שעומדת מול עיניהם.
    יש מקרה אחד בו צבעי השחור לבן חיוניים. מלחמה. כאשר חיי זנחו את המסלול הלינארי בו היו אמורים להתפתח (בית לבן עם גג אדום... והם חיו באושר ובעושר....) יצאתי למלחמה. במלחמה יש לראות את האויב כשחור ואת עצמך כלבן, כל ראייה אחרת מחלישה את הלוחם. או אז הוּכחה נחיצותה וחשיבותה של השקפת עולם מפוכחת ונחרצת. חברתי, שהיא עורכת דין (לבוש שחור לבן להופעות בבית משפט) נחלצה לעזרתי ועמדה לצידי (הלבן, כמובן).  עצותיה טובות השכל היו שוות זהב, כמו גם הנזיפות שנפלו בחלקי מפעם לפעם בעודי משייטת באזור האפור, לא ממהרת לשפוט ולזרוק שטויות, מתעלמת מתמרורי אזהרה, עיוורת לסכנות ואוספת שטויות כפייתית.
    כעת, ישובות אחת מול רעותה, משקיפות לאחור ולוגמות יין אנחנו תוהות מה למדנו אחת מן השנייה, אם בכלל? מ.ג. אומר שהצבע השחור אָטוּם, הוא "לא צבע". הצבע הלבן הוא ספקטרום של אור, הוא "כל הצבעים". הצבע האפור הוא ניטרלי. והנה אומרת לי חברתי, כי במסע החיים המשותף שלנו גילתה את האזור האפור, האמצע, ללא הקיצוניות של מצבי הרוח, עם הבנה שמצבים לא מושלמים הם חלק מהחיים, לא כתבוסה, אלא כחוכמת חיים כי "ככה זה" ו"זה מה שיש". אפשר להילחם, אפשר ללכת למקום אחר ואפשר להשלים עם מה שלא ניתן לשנות, וליהנות ממה שיש. הבוז לצבע האפור, הלא ברור, הלא החלטי, הפך להערכה. מבעד לגוון הענבר השקוף של היין הלבן אני מביטה בחיוך הלכוד בדמעות הנוצצות בעיניה של הילדה היפה בעולם, וחושבת לעצמי שבאותה דמעה מחויכת גלום המנעד הצבעוני של כל האפור שבעולם, וכמה דמעות אנחנו שופכים עד שמתגלה לעינינו היופי המתאפשר דווקא באזור הניטרלי בו הדרמות מתונות וצבעי היומיום מקבלים גוון עז ומלא חיים. וזה מספיק, ואפילו די והותר.


     

    ותזכורת, מחר, יום שישי, ה- 14 לפברואר, שעה 11:00 פתיחה של התערוכה "סיפורה המופלא של מגילת רות", בפארק רעננה. זו תערוכת חוצות והיא תהיה פתוחה לקהל הרחב עד חודש יוני. אין צורך לרוץ, אבל שווה לבקר. מיקום מדויק - דרך הפארק מס' 2, כניסה ראשונה ליד תחנת הדלק ב"רחבת הגלגליות" שמאלה.

     

    ''

    דרג את התוכן: