לילה. ויה ארטה דלה לאנה...
מצאתי עצמי מסתובבת שיכורה מתחת לצהוב הפנסים שהאירו את כנסיית אורסן מיקלה בלילה החשוך. לא ממש מצליחה להיזכר מה גרר אותי לכאן בצינה הזאת. אורות עמומים שמבליחים נימי זהב דקיקים וזוהרים באודם מדליוני הטרקוטה הצבעונית שתמיד נראו לי כמו זר שושני פירנצה מבריקים . כאילו עיני מלאכים מביטות בי דרך התחרה בקשתות הגבוהות. הרבה שנים עברו משוק הדגנים הסואן והמלוכלך שפינה מקומו לפסלי בעלי המלאכה שקיבלו מקום של כבוד בימים אלה.
הסהר עבר בין העננים והרגיש כמו סקירה פולשנית במכשיר ענק לאורך גופי. פורס לפרוסות. מתחממות. מעלות אדים. דמעות או סתם רטיבות נוזלי תשוקתי? פעם צבועה חום אדמה, עצובה חווה את שתיקתך ופעם כתומת שמש לימונית בוערת כמו אצבעותיך על גופי כמו המילים האלה שלך שמחלימות אותי. ממש סרט צבעוני ומתחלף מוקרן על קשתות התלתן. כשהייתי קטנה היה לי סרגל כזה שמצאתי פעם על אבני השיש באחד השווקים של ימי שני, חיכיתי לאבא שיסיים את עסקי הזהב שהגיע לסגור ובינתיים הסתובבתי נפעמת בין הקולות והריחות. היו לו שני צדדים לסרגל. בצד אחד ראו את השמש וזהב הקיץ המריח ניצת אפרסק ואם עצמתי עין אחת ניראה הסרגל כעומד בשלכת עלים בגוון זהב מט ואפור כשטיפות הגשם הראשונות של החורף צובעות את הרקע שלו אפילה. סוג של דכדוך. קצת מזכיר את תרגילי ההתעמלות שהקטנה הזאת ממשיכה לעשות לי בנשמה ומסובבת את כולי כמו בסחרחרת ענק. הנחמה היחידה היא שידעתי שאתה שומר עלי. שהאהבה שלך תמיד חיכתה לי בתחילת התור, לחבק אותי ולהעביר את הסחרחורת. לעטוף אותי בזרועותיך בחום של בחירה נכונה. אמיתית. בטוחה.
כל מה שמרגישה כרגע זה קור של לבד. מציק לי בעור. מחוספס משהו ולא נותן מנוח.
מתפשטת משמלת הקשמיר האדומה ונשארת לבושה באותיות שמך החרוטות על גופי.
חוסר שקט. בטוחה כל כך במה שמרגישה. העדות המהימנה ביותר היא המוטרפת הקטנה הזאת בפנים ששקטה עכשיו. נינוחה. מחייכת.
סוף סוף.
כתבתי לך מילים שנעלמו באורח פלא ברוח צינת הלילה. עפו לבלי שוב. כאילו בלעה אותן האדמה. לא מוכנות לצאת לאור ולא במקרה. מפנות מקום למילים שלך, אהוב שלי, לצורך שלי לשמוע אותן חמות ועוטפות. אמיתיות. יוצרות מטווה שתי וערב. שמיכת עננים קסומה ועצומה מספיק כדי לחבר את שנינו. כפי שיועד מתחילה. צריכה אותך נושם בי נקי. זקוקה לחיבוק שלך. לחיבור שלך. להרגיש אותך מרגיש ומתרגש.
הרוכלים עזבו את הכיכר עם השקיעה . גוררים אחריהם את עייפות היום ואת כובד עגלותיהם . הסהר התמקם רגוע בדיוק מעלינו. שקט ירד על העיר, אהובי. | 