קשה לשנוא את העיר הזאת ועוד יותר קשה לאהוב אותה . כל כך הרבה מילים וכל כך הרבה תמונות. יותר מדי חלומות יותר, מידי ציפיות, יותר מידי אהבה וכמה שינאה הוי כמה שנאה. הייתי בחיפה אתמול, במרומי מגדל והייתי אחד היחידים שראו בה שלג. עלינו על מרפסת גבוהה כדי לבצע איזו עבודה והרוח הכתה בנו במהירות מסחררת נושאת עימה פתיתי שלג אמיתיים, כאלה שאנחנו הירושלמים מכירים היטב מהבית. לא שהיה לשלג החיפאי איזשהו סיכוי להיערם, לכסות גגות ומכוניות, לשבור בדי אורנים בגן האם הסמוך. סתם פתיתים ברוח, שלג אכזב שלא מעלה ולא מוריד, לא משמח ולא מציק, שום בובה לא תיבנה ממנו ושום רגל לא תישבר בגללו. חזרתי היום מהעבודה, נוהג במדמנה והשלג המפוייח חומה מימיני ושמאלי, תקוע ברמזור, מקלל בליבי את אנשי השפלה שבאים כל שנה בהמוניהם להתבוסס בבוץ המוקה שהיה פעם שלג, לטעום קצת חוצלארץ. בעוד אני מתעצבן על מכותיה של ירושלים שבנוסף להפגנות, ביקורי נשיאים, פסטיבלים של כלום, פיגועים ועוד כל מיני זוועות, אנחנו נאלצים לסבול כל שנה את מכת השלג ואת מכת תיירי השלג מהשפלה שזורמים באלפי מכוניות אל "גן סאקר", נזכרתי לי בחוזה ארקדיו בואנדיה שלקח את ילדיו לראות קרח אצל מלקיאדס הצועני ולאחר ששילם חמישה ריאלים אקסטרא עבור נגיעה, הכריז באזני העולם ש"זוהי ההמצאה הגדולה של תקופתנו". לא לכולם יש כסף וזמן לנסוע לחרמון או לחופשת סקי בשוויץ ובעצם מה יותר אנושי ומכמיר לב מאבא שמעמיס את בני משפחתו וזוחל במעלה שער הגיא כדי לטעום מהלבן הלבן הזה שבדרך כלל רואים רק בטלוויזיה מחו"ל או משוטים שנלקחו ממרומי הר הצופים עם העיר העתיקה המושלגת והקיטש "שלג על עירי" שמתנגן בפס הקול. רק לחשוב על המאמץ לעלות כל הדרך עם הילדים האשה והסבתא, עגבניות שרי (לעיניים) וגזר (לאף) רק כדי להשליך קצת כדורי בוץ קפוא ולהקים בובה חומה משאריות השלג שבמגרש העגום שבין נחלאות לגבעת רם. תהנו לכם משפחות יקרות, מגיע גם לכם. גם לכם מגיע קצת קור, קצת רגלים רטובות, קצת אפים אדומים. זה כל כך מעט מה שיש לחורף הירושלמי להציע אבל נחמה קטנה זו, זה כל מה שיש. ובאשר לי, אני הרי מגיע בסופו של יום לחושתי הצנועה, מכניס שתי שורות של שוקולד מריר לכוס חלב, מרתיח במיקרו, מוסיף קצת קוניאק או רום ואם אני ממש משקיע אז גם קצפת ופרורי שוקולד , ועם כוס השוקו המושלמת הזאת אני מתיישב להרהר לי מול הברוש שבחלון.
|