ידעתי שזה מה שיקרה לי, ברגע שאתחיל לפרסם, הכתיבה שלי עוברת למצב קיפאון משעמם והמילים היפות שפעם הייתי משפריץ בגימור מושלם, נורות עכשיו בזרזיפים קלושים של חוסר סנכרון עצמי, אין לי ברירה אלא להמשיך, לכתוב אפילו בעילגות קשה, העיקר להמשיך עד הסוף המר. 

גם אבחנתי בעצמי חוסר מוטיבציה כללית לכל דבר שאין בו סמים ו/או זיונים, אבל זנחתי את הרישום בינתיים לטובת הקלדה חסרת-תוחלת על הלפ-טופ, הרישום לפחות מחובר לתנועות הגוף ולמוטוריקה העדינה אותה אתה מצליח להביא לידי ביטוי על הדף. הכתיבה קשה פי אלף, כי מלכתחילה אין לך טכניקה, אין לך חומר גשמי לעבוד איתו. רק רעיונות ושפה, ומחשבות אפלות שיוצאות מהלב.  

רצף של אירועים שתחילתו עוד בשבוע הקודם ממשיך להכות בי גלים, ואפילו אין לזה סוף. אתחיל דווקא מיום חמישי בבוקר, שאז התגברתי כארי ויצאתי משמיכת המלנכוליה שלי, ולמרות שלא הייתה לי שום אמביציה ליצור או להסתובב ברחובות, עשיתי זאת. היה חמים של חורף, הלכתי בדרך-אילת בשעת לפני צהריים לכיוון רחוב אלנבי, חלפתי על פני המגדל של נווה-צדק, והוא כמו גוש בטון שנראה כאילו שום גשם לא יצליח ישטוף אותו. פעם קראתי לדרך הזאת ממנחם בגין, בואכה דרך יפו וכלה בדרך אילת עד הטיילת, בשם המפתה 'דרך האסיד', זאת על שום התקופה ההיא בקיץ הקודם שהיינו, נתן ואני, הולכים מביתו שבמנחם בגין, דלוקים על אסיד, חצאים או רבעים של מנה, אני כבר לא זוכר, על דרך האסיד האמורה, עד שהיינו מגיעים לים.

ושם המחנק העירוני היה משתחרר בבת אחת לטובת המחנק שמגיע מהים; חלקיקי טינופת היו נושרים מהאטמוספרה, כולל נשורת לוויינים, והם כמו זבובוני לילה, מתלטפים עם מקור האור עד שמתים. הייתה תחושה כאילו אתה זז בתוך אוויר שיש לו אישיות מרושעת בפני עצמה. היו אלה לילות מחניקים עד זוב דם והכפכפים שלי לא היו נוחים לי כל אותו הקיץ, לא משנה כמה החלפתי אותם, ותמיד בבקרים הייתי חייב להתייצב בעבודה אחרי לילה של שברון מוחלט, והייתי חייב להעמיד פני רענן ומרוכז, ותמיד לבסוף הצלחתי במשימה, ותמיד הייתי מופתע מזה, הצוות שלי לא היה שם לב לשום דבר.

אבל בלילות האסיד היה מבעבע אצלי בדם, והיינו הולכים לחוף הים, ושם מדברים על כל הדברים שהיו יכולים להיות שלנו, ועל כך שהחברה התקינה הקיאה אותנו מתוכה. אם כי תמיד חשבתי שמאוד קל להתקבל לחברתם של נורמטיביים, רק פחות קצת סמים, וקצת יותר אחריות בתחומים הבינאישיים של בין זכר ונקבה, והר הבית שוב עלול להיות בידינו. אבל מי רוצה בחברתם של אלה עם כל חשבונות-הבנק והאשראי האינסופי, אז אנו חיים בשולי החברה, מעמידים פנים שהכל תקין וממשיכים ללכת לעבודות המלחיצות שלנו, ובלילות לעשות סמים. ככה היינו מדברים ולוקחים שאכטות מגלומניות מהחשיש. לפעמים היינו מביאים איתנו את יאיר, אבל הוא היה שתקן למדי, ולפעמים היו נפלטות לו מהפה נוסחאות מתמטיות בגנות הקיום, וזה מצב שעל אסיד אסור לאפשר שיקרה, חוסר סנכרון קט בין הנוכחים ואתה בטוח שהבעיה בך, או ששום תנוחת קיום אינה נוחה בעיניך, קל מאוד להרוס את המרקם העדין הזה, ויאיר היה עושה את זה לעתים קרובות. גם ככה האגו בקרשים ברגעים האלה. 

באותה תקופה נוכחתי גם לדעת לראשונה שיש כזה ויז'ואל, או מעין הזיה חזותית כשאתה על חצי מנת אסיד, ונפתח לך ויז'ואל פיקטיבי של דמעות, כאילו שהעין דומעת והעולם נראה לך מטושטש בשל כך, אבל זו אינה אלא אשליה פסיכוסומטית, אתה צופה בעולם דרך ויז'ואל של דמעה בעוד העין יבשה לגמרי. אתה מוחה את דמעותיך לשווא, כי הן אינן קיימות אלא בדמיון הקודח. 

הלכתי בדרך האסיד הזאת עד שהגעתי לאלנבי, שם יש חנות אחת שאני מכיר, והם מוכרים מין משקה אלכוהולי בשם טובי-60, לראשונה דגמתי מהדבר הזה בפאבים המפוארים של ירושלים, כשהייתי יותר צעיר ורענן (הייתי גם עושה סקס הרבה פחות), והאסיד לא בעבע אצלי בדם אלא זרם ונלחם בבקטריות מזיקות. והייתי יושב בפאב ההוא ששם לעצמו מטרה לקרב בין לבבות יהודים וערבים, והכל באמצעות המוזיקה, היו עולים שם דיג'ייז מכל הסגנונות, אהובה עוזרי, פאריד אל-אטרש, ים תיכוני דכאון, ואז פתאום מפתיעים אותך עם טראנס חריטות במוח עד שזכוכית לא נשארת שם שלמה ועין לא יבשה, ולא בגלל הויז'ואל האמור של הדמעות. והיו מוכרים שם גולדסטאר ובירה טייבה מאותה חבית בשם אחוות העמים כולם.

ומה שעוד קרה שראיתי שם מין משקה כתמתם בעל מרקם עכור שנמזג לצ'ייסרים - לצהלת הבליינים, וטעמתי מזה איזו כמות לא מבוטלת. ואף על פי שהייתי נתון להשפעות אסיד באותו ערב, האלכוהול הזה היה בו משהו מיוחד ואחר, כאילו שהטעם מתחלף לך במהלך השלוק ומפתיע בדרכו מטה לקיבה. והסטלות אכזריות ומפוקסות. רציתי לעשות ונדליזם, אבל לא בקטע של שנאה חלילה, אלא מתוך אהבה עצומה. 

אחר כך מישהי שאני מכיר (היה לנו פעם קטע, לפני המון שנים) התחילה לצאת עם ערבי (ערבים סטלנים מכירים את המשקה הזה בעל פה) ובתור מתנה הוא הביא לה בקבוק מהדבר הזה, לילה אחד הוא היה בעבודה - הוא עבד כתאורן בהפקות לילה והיה נעדר לילות שלמים - והיינו יושבים אצלה בדירה, היא, אחותה הקטנה (בת 21), עוד חברה שלהן, נתן ואני. שוב היינו על אסיד, משום מה לא עלה לי הסם כראוי, ההשפעה הייתה מועטה מאוד - או שזו הייתה מהות הסרט שאכלתי - שלא התמסטלתי, בעוד שכולם סביבי התנהגו באופן מוזר למדי, אם לא לומר - היפראקטיבי. אבל קלטתי את הבקבוק הכתמתם ההוא בזווית העין והתחשק לי מאוד לבצע בו איזה לינץ', אחרי כמה שכנועים הבקבוק הזה נפתח, ואיתו נפתחו גם הלבבות - המארחת דרשה ממני להתוודות על חטאיי, ומה שהיא דרשה הכי הרבה זה לדעת מדוע הייתי עם אחותה, וזאת אחרי שהיא הזהירה אותי לבל אסטה מדרך הישר, ונתתי לה את הסכמתי ברגע נמהר מאוד, וכל זאת בנוכחות העלמה המדוברת שישבה בצד ושתקה.

הנוכחים הפצירו במארחת לרדת מהעץ, גם אני אמרתי לה: נדבר על זה בהזדמנות אחרת, אבל היא המשיכה להפציר, ואחרי כמה שלוקים פחות או יותר עמוקים, אמרתי את שלי בנוכחות כולם - אחותך, אם יורשה לי, זיון פי מאה יותר טוב ממך. זה מה שחצי בקבוק של טובי 60 יכול לעשות. לדעת רבים יש בו תוספים שעל גבול החוקיים, למשל גראס, למשל גת, למשל אמ.די. - אם מרחיקים לכת באמת.

יש לזה טעם של לימון, קינמון, רוזמרין, ציפורן ושמן אקליפטוס. ולכל בקבוק סטלה משל עצמו. אבל אם הצלחתי להתגבר על סמי הפיצוציות של שנת 2010 ולצאת מזה בשלום, כל סטלה חזקה אחרת קטנה עליי. אני זוכר ימים של נייס-גאי שהיינו מעשנים בטירוף מזה, ואז פתאום נתפס לך המוח, וגם כמה שרירים, וכולך מכווץ, אבל הדם הולם בכל נקבובית העור, ואתה מתחיל ללטף את פני הפורצלן שלידך, וגם היא דלוקה מהדבר הזה, ואז אתה פשוט חודר אליה בחלקלקות, כמעט בלי להוריד שום בגד מרוב הבהילות, רק בשביל להיות בתוך הדבר הרטוב, המתוק והחמים הזה ולנשק שפתיים שאינן יודעות שובע, בעוד חברה שלה שגם היא הלומת חומר פיקטיבי זה, מלטפת אותך מהצד, למשל - במותן, והאישונים שלה יותר גדולים מהעין עצמה.

אני מניח שאם בסמים המוזרים האלה לא היו כלולים ענייני סקס, הרי שהייתה זו סתם סטלה קשה מהגיהנום, בלי שום משקעים. אבל אני חסין נגד השפעותיהם המזיקים של סמים שונים, כלומר, עד שיוכרע אחרת, אם יום אחד אאבד את היכולת הקוגנטיבית שלי אני פשוט מרים ידיים, ואומר - טוב, ניסיתי לחיות את העולם הזה בדרך סבירה כלשהי. מה שהיה - היה. פנינו לעתיד הוורוד.

אם כי עוד הרבה סמים שלא עשיתי. נגיד, זנים מסויימים של פטריות. אפילו הרואין פעם יצא לי לעשות בטעות, כאשר דילר נחות במיוחד עבד עליי, ומכר לי אבקה לבנבנה כאילו היא קוק, אחר כך ישבנו כמה חבר'ה והסנפנו הרואין טהור, זה היה אחד הדברים הגרועים שהצלחתי לעשות לעצמי. כלומר - חוץ מאשר הטעות של להתגייס לצבא בזמנו או לבגוד כמעט בכל אחת שהייתה לי, גם אם היא הוגדרה כיזיזה מן המניין. אבל ההרואין היה פשוט רע, שלושה ימים של חוסר תיאבון, חוסר שינה, חוסר בשמחת חיים. הכל התנהל באיטיות, כאילו הניחו לי בלוק במרכז העצבים של המוח. אפילו לא היה פה מימד של סטלה, רק דאון גדול מאוד, הייתי שותה שלוק מים ומקיא אותו אחרי דקה. הגוף מאוד לא אהב את זה.