תומס מת,  

 ואני עוד זוכרת את הזיקפה המשונה שלו.      

 האיש שלימד אותי לאהוב ג'ינג'ר,      

 מת.      

 מוזר שמישהו מת, כשאני זוכרת את הריח שלו.      

 הוא לא היה נחמד:      

 הוא היה מרתק.      

 חזק, כוחני, מבריק.      

 ואף על פי שהוא מת,      

 אני צוחקת לעצמי כל פעם שאני נזכרת בזיקפה שלו.       

 לקח זמן עד שהגענו לזה.      

 בילינו יחד כמה ימים בשיחות בלתי פוסקות,      

 צמד-חמד.      

 הוא הזמין אותי לכל הפינוקים המיוחדים של האנשים החשובים,      

 ואני הזמנתי אותו לכל הפינות המיוחדות של מי שמכיר.      

 בערב לפני הפרידה עמדנו על הגשר, מול עצי הערבה הבוכייה שבגדה השנייה.  

 הוא אמר שיש עלינו שמועות.      

 עניתי שאני מעדיפה שתהיה עלינו רכילות.      

 הוא שאל מה ההבדל.      

 עניתי, שרכילות זה כשהסיפור הוא אמיתי.       

 ...הוא סגר את הוילונות. "למען הרכלנים שלך".      

 סידר כמה דברים בחדר, ביעילות ובנחת,      

 ואחרי שהכול היה מאורגן לשביעות רצונו,      

 ניגש להתנשק איתי, בצורה מסודרת.      

 כמעט פרצתי בצחוק:      

 תוך כדי התנשקות פרצה הזיקפה שלו בבת אחת,      

 כמו כידון.      

 ברגע המתאים,      

 לא שנייה לפני או אחרי.      

 מסודר כזה.      

 ילד טוב...       

 ...יותר לא התראינו.      

 דיברנו שעות ארוכות בטלפון,      

 הוא התקשר מכל קצות תבל.      

 ממש כמו בשיחות האינסופיות שלנו אז.      

 שלח מתנות קטנות בדואר.      

 ג'ינג'ר הפך להיות המטעם המיוחד שלי.       

 חודש אחרי הזיקפה המסודרת התגלה הסרטן.      

 הוא טילפן לספר לי.      

 המצב הידרדר לאט, במשך כמה שנים.      

 הוא טילפן לעדכן אותי.      

 יום אחד הוא התקשר ואמר שהוא מתגעגע אלי כל כך,      

 שהוא חייב לראות אותי לפני הסוף,      

 שאין כבר הרבה זמן,      

 והוא כבר לא מסוגל לנסוע.      

 הוא ממש התחנן שאבוא אליו.      

 מוזר: הלוא שנים לא התראינו.      

 החלטתי לנסוע.      

 בחיפוש מקרי באינטרנט נתקלתי בהספד.