למה "בית הקלפים" כה מוצלחת?
בית קלפים משלי את העונה הראשונה של "בית הקלפים" סיימתי בתוך שלושה ימים. את העונה השנייה לעומת זאת סיימתי בתוך יומיים. בקצב הזה, עם עליית העונה השלישית אצטרף ל-668 מאה אלף אמריקאים שצפו בעונה החדשה של "בית הקלפים" בבת אחת, חגיגית צפייה לשכרה (binge viewing) לאומית. עונתה השנייה של "בית הקלפים" ממשיכה לתעד את קורותיו של פרנסיס אנרדווד, מצליף בית הנבחרים אשר עושה דרכו אל פסגת הכוח האמריקאית, הבית הלבן.
בניגוד לתכניות רבות בעבר אשר עסקו בפוליטיקה עצמה ובחולשתה של הדמוקרטיה, "בית הקלפים" עוסקת דווקא בפוליטיקאים עצמם. הדיוקנאות שמציירת הסדרה של פוליטיקאים אמריקאיים הינה מבדרת ומבעיתה בו זמנית. מבדרת משום שאינני יכולים להוריד את עינינו מן המסך, מבעיתה לאור הדברים שהפוליטיקאים עושים על המסך. דמותו של אנדרווד היא אולי הקיצונית שבין אותם פוליטיקאים, אך הכול דומים לו במידה זו או אחרת. הפוליטיקה האמריקאית שמוצגת ב"בית הקלפים" היא זו של מוסר יחסי. השאלה התמידית היא עד כמה פוליטיקאי אחד מושחת ביחס לפוליטיקאי אחר. הכול דומים לפרנסיס שכן הכול תאווי כוח, הכול מחושבים, הכול קרים והכול אלימים.
בבואנו לנסות ולהבין מדוע "בית הקלפים" זוכה להצלחה כה גדולה באמריקה , עלינו לעמוד על מאפייני הדמויות שלה, על הייצוג שלה את הפוליטיקה האמריקאית ועל העובדה שהיא משודרת דווקא עכשיו, בשנת 2014.
תכניות פוליטיות מן העבר
בשנת 1984 עלתה לאוויר בבריטניה הסדרה "כן אדוני השר" אשר סיפרה את סיפורו של השר ג'ים ת'אקר ועובדי הלשכה שלו, הדובר ברנרד והמנכ"ל סר המפרי. כמו סדרות בריטיות משובחות אחרות, גם סדרה זו עומדת במבחן הזמן והינה רלוונטית היום כפי שהייתה לפני שלושים שנה. אולם, קיימת תהום בין הפוליטיקה שהצטיירה על המסך בשנות ה-80 לזו שאנו פוגשים בה כיום.
"כן אדוני השר", וסדרת ההמשך "כן אדוני ראש הממשלה", הציגה בפני הצופים את הפוליטיקה במערומיה. גיבוריה לא היו נבלים או מרושעים אלא אנשים שניסו למצוא היגיון בסביבה נטולת היגיון. האפקט הקומי של סדרה זו היה מבוסס ברובו על המתח שבין השר וראש הממשלה שחושב שכפוליטיקאי עליו לפעול לטובת שינוי כשמולו ניצבת מערכת שדוגלת בסטאטוס קוו מעל לכל. מדי פרק דוהר השר ת'אקר אל עבר הרפורמה הבאה שלו רק כדי לגלות שעתידה גם כן ליפול בסבך הבירוקרטיה והסטגנציה.
המסר היה שהפוליטיקה מגוחכת ושהפוליטיקה קופאת על שמריה. הפוליטיקאים, לעומת זאת, היו מעט מגושמים, מעט חולמניים אך בעיקר חסרי אונים על מול מערכת פקידותית שהייתה גדולה וחזקה מהם.
בשנת 1996 עלתה ברשת ABC האמריקאית קומדיה פוליטית נוספת בשם Spin City. בניגוד ל "כן אדוני השר" התכנית התמקדה בראש העיר של ניו יורק ובעוזרו הבכיר, הספין דוקטור. עשור אחד מפריד בין שתי התכניות הללו אך גם תהום. את סר המפרי, המנכ"ל והפקיד שמייצגת את הסטאטוס קוו בבריטניה, החליף איש האסטרטגיה התקשורתית ומלך הספינים האמריקאי. כאן האפקט הקומי נוצר לאור העובדה שהפוליטיקה שבויה בידי התקשורת ודעת הקהל. אין זה משנה מה עושים כל עוד שנדמה שעושים משהו. אין רפורמה טובה או רעה אלא רק רפורמה שנשמעת טוב או נשמעת רע. Spin City אם כן היטיבה לעמוד על הקשר שבין הממסד הפוליטי לתקשורת. אך לא רק מעמדה של התקשורת מבדיל בינה לבין אחותה הבריטית. ההבדל השני שבין Spin City לאדוני השר היא דמותו של ראש העיר המגושם, המטופש וההבילי שצוותו עוסק בעיקר בחילוצו ממבוכות וטעויות. המסר של סדרה זו עסק גם פוליטיקה אך גם בפוליטיקאים שדמותם כבר דאז הייתה של שוטה הכפר.
אך עוד רחוקה הדרך משוטה הכפר לרוצח.
הבית הלבן וכל השאר
בשנת 1999 שודרה תכנית שכאילו קטעה את הרצף "כן אדוני השר", "Spin City" ו"בית הקלפים" ושמה "הבית הלבן". סדרה זו עומדת בסתירה מוחלטת לתכניות הקודמות שכן הציגה פוליטיקאים מוסריים וחדורי מוטיבציה אשר רצו לשנות את פניה של אמריקה לטובה. ג'ד ברטלרט היה הנשיא האמריקאי האולטימטיבי: ליברל, דתי, ריאליסט, רפורמאטור וזוכה פרס נובל בכלכלה. בשבע השנים שלה על המסך תיעדה התכנית את חייהם של אנשי הבית הלבן המוכנים להקריב הכול, כולל את חייהם, לטובת אמריקה וכל מה שהיא יכולה להיות עבור העולם. המסר היה Yes we can הרבה לפני שזה הופיע על שלטי החוצות של ברק אובמה בשנת 2008.
השאלה הנשאלת היא מה פתאום עלתה סדרה כה חיובית לאוויר? ומדוע הייתה כה מוצלחת? סיבה אחת נוגעת לאיכות הכתיבה והמשחק. כאשר ארון סורקין כותב את התסריט, ומרטין שין מוביל את צוות השחקנים, הכול עובר מסך אפילו האידיאולוגיה והמוסר ונאומים חוצבי להבות. אך יותר משסדרה זו עומדת בזכות עצמה, היא מהווה את היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
"בית הקלפים" ב- 2014
וכעת שבנו אל "בית הקלפים". גם סדרה זו כתובה היטב וגם סדרה זו כוללת צוות שחקנים נפלא למרות שרובו היה עד כה אלמוני. אך "בית הקלפים" גם מייצגת את התפיסה הנוכחית של האמריקאים כלפי הפוליטיקאים שלהם.
בעבר, הפוליטיקה האמריקאית הייתה מבוססת על פשרות בין שתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקאית. זו לא הייתה פוליטיקה של winner takes all אלא כזו של middle ground. אולם הפוליטיקה האמריקאית שינתה את פניה בשני העשורים האחרונים. כיום זו פוליטיקה של מלחמה ולא של פשרה. כל צד מתבצר בעמדותיו וצועק "תמות נפשי עם פלשתים". זוהי מלחמה על עתידה של אמריקה והאופי שלה אך זו גם מלחמה שמנוהלת ע"י השוליים.
בעיני הימין המסורתי אובמה הוא שמאלן קיצוני שמנסה להרוס את אמריקה, בעיני אמריקה הליבראלית "תנועת התה" היא אם כל חטאת, תנועת ריאקציונרית קיצונית שלא בוחלת באמצעים כדי לסנדל את הנשיא. התוצאה היא שיתוק מערכות, שחיקה בדמותו של הפוליטיקאי האמריקאי וחוסר אמון בין הבוחר לנבחר. בית הנבחרים הנוכחי זוכה לאחוזי התמיכה הנמוכים בהיסטוריה של ארה"ב. אמרתו של ראש בית הנבחרים לפיה על האמריקאים לבחון את הקונגרס לא ע"פ כמות החוקים שהוא מעביר אלא על פי כמות החוקים שהוא מפיל מייצגת את הנתק שקיים בין הבירה לשאר האומה.
לכן האמריקאים בולעים בשקיקה עונות שלמות של "בית הקלפים". התכנית מייצגת בעיניהם נאמנה את הפוליטיקאים האמריקאיים של היום, כאלו שהכוח בראש מעייניהם ולא גורל האזרח הפשוט. בנוסף, פרנסיס אנרווד הוא הרבה דברים (שקרן, מניפולאטור, רמאי, גנב ואפילו רוצח) אך מעל לכל הוא ביצועיסט. כאשר הוא רוצה משהו הוא משיג אותו, החל מקולות בעד חוק חדש וכלה בסגן הנשיאות.
בעידן של שיתוק והתפכחות, האמריקאים מעריכים את פרנסיס על יכולותיו ונחישותו. זו אותה אהבה לה זכה טוני סופרנו. |