שביל לצד עצים גבוהים ומתנשאים ציירתי. שורות ארוכות של אירוסים ומרגליות, ובין העונות אף כלניות. בגינתי ציפור גן עדן שלי שתול זה שנים, מתעקש בנחישות לא להנביט לי פרחים. בקשתיו אך אחד, בגוון הכתום, והוא בשלו מתעקש שאחלום. זה שנים מצפה לו דרוכה, משקה אותו בקפה ובוהה, מתחננת אך פרח לא רואה.
בלילות אלפי פנסים בחצר נדלקים, את כל חדרי ביתי מאירים, רק עם אור ראשון לעיתים הם כבים. סביב, הלך הרוח משתאה בהתאם. רק הציפורים משכימים לצייץ. על ספסל קבוצת ילדים, גולשים בנייד וצוחקים. מי זוכר שהשכנים בסביבה בכלל עייפים? זה זמן רב על מיטתם משתרעים. המה לא ידעו שילדי הדממה בלילות בודדים.
בערוב היום יצאתי לבהות, ברגשותיי השקופים, בטללי הליל הנוזלים על חלוני - איך הם שקופים, מלוחים ודומעים. גם כשהחלונות מוגפים. כיסופיי על מדרגות מטפסים, לאסוף את כל הלילות הבודדים, שוטפים אותן ומלטשים, חודרים לתוכן ויורדים, עד... תהום הנשייה. גוונים רבים התערבלו וגוועו, בתהלוכה ארוכה ואיטית התמזגו, טיפסו במעלה הגרון, והשתנקו. כמו העונות המוזרים. אלה שלרגע עצרו לקנא, בדשא הירוק שלא דוהה. וחוזר חלילה .
לא חדלו מילותיי לפסל הרהורים, ציירו אותן בחלקיקים זעירים, כתמונה סוראליסטית, ראליסטית ובאותנטיות מינימליסטית. אוסף פסליי ותמונותיי יצאו לתערוכה, היו יפים ככוכבים, עייפים מנשוא, וגם עטורי תשבחות. אך, ולבסוף, מצאו מקומם אצלי בסלון.
האשליה על הנס שיבוא עודה צבועה בגוונים של וורוד, עם שיירת הגוונים הפסימיים שביקרו כאן אתמול, אלה שנותרו מאחור מבולבלים. מטורללים מעוצבים בגווני הדמיון. לא הספיקו לנגן את הצליל האחרון, מעט לרקוד אולי באושר לבהות ולאחר - להצמידו חזק במעלה הלב ובתוכו.
*כל הזכויות שמורות
|