בפוסט קודם שלי הבעתי את דעתי על תוכניתה של מיקי חיימוביץ  "המערכת" שהציגה את נושא "העוני" או הקושי של משפחות עובדות להתקיים בכבוד, תוכנית שכמו הרבה לפניה לא עסקה בניסיונות להביא רעיונות חדשים לפתרונה, אלא חיפשה דרך להשיג רייטינג זול וקל, בהפרחת הסיסמאות הנדושות המפילות את כל האחריות על "המדינה" או "הממשלה". ובכן בפוסט זה ארצה לחלוק איתכם הגישה שלי לנושא ולנסות אף להציע מספר רעיונות שיוכלו לטעמי לסייע במאבק חשוב זה.

לפני שאזרוק לאויר מספר רעיונות חשוב להציג את העיקרון או הגישה הבסיסית שבה אני אישית דוגל בכל העניין של עוני, אחריות וממשל,  המושתתת על שני עקרונות עיקריים :

העיקרון הראשון: הוא כי מדינה וחברה מתוקנת היא כזו שמצפה מכל אזרח להיות אחראי לגורלו מחד, ולייצר תשתית בריאה שתאפשר לו זאת מאידך, משמע אני כאזרח בחברה זו צריך לדאוג לפתח את עצמי, ולפרנס את עצמי בכל דרך תוך התבססות על ההנחה שהמדינה תעמיד לרשותי כלים ותשתיות שיאפשרו לי לעסוק בפיתוח עצמי ושגשוג לי ולמשפחתי. עד כאן הכול ברור אלא שהמשקל של החלק הראשון צריך להיות בעדיפות עליונה, קרי האחריות האישית שלי על עצמי היא ייסוד בסיסי שבלעדיו לא ניתן לקיים חברה ו/או מדינה מתוקנת.

כמה שהדבר נשמע טריויאלי לצערי מהאזנה לשיח הציבורי גם לתכניו וגם "לצליליו" נראה כי לכולם נוח דווקא להטיל את האחריות על "המדינה" באופן בלעדי , ולהסיר  כמעט לחלוטין את האחריות האישית של כל אדם על גורלו ומצבו. דוגמאות המסבירות את מסקנתי זו היא ריבוי הכתבות והתוכניות המביאות כל מיני דוגמאות ל"מסכנים" אשר לא גומרים את החודש, ומתקשים לפרנס את משפחתם , תמיד מראים כמה יקר האוכל, והחשמל וכמה קטנה המשכורת עם המסקנה הכלכך מתבקשת ש "ישראל היא מדינה שקשה בה" , אך שוכחים לדרוש מאותו "מסכן" לענות על מספר שאלות נוקבות כגון : מדוע לא למדת? מדוע אתה לא עובד בעוד עבודה, מדוע אינך חוסך בהוצאות (סיגריות או פלאפון) , מדוע הבאת ילדים שאין ביכולתך לפרנס, ועוד המון שאלות שיכולות לשפוך אור קצת שונה על התהליך שהביא את אותו מסכן למצבו, ועל חלקו באשמה. אינני טוען כי המדינה עושה כל שהיא יכולה להיפך ואביא מייד כמה רעיונות , אך עדיין לטעמי מתעלמים מהכרוניקה של אותם אנשים המביאה אותם למצבם אל מול אנשים אחרים , מאותו הרקע באותה המדינה שמצליחים לא רע.

העיקרון השני:  הוא כי מדינה וחברה מתוקנת היא כזו אשר מספקת לאדם כלים ארוכי טווח שיאפשרו לו להתפתח ולהתקדם , ולא מערכת למתן "עזרה" נקודתית המאפשרת לאדם לשרוד, ובכך מנציחה את הישענותו על עזרה זו. קרי אני כאדם בחברה שכזו מצפה לקבל הכשרה, הנחיה ותמיכה שתלמד אותי ותייעץ לי בתחומים השונים על מנת שאוכל לפעול לקידומי האישי באופן עצמאי, ולא תיתן לי נדבות שיספיקו לי דיי על מנת לחיות ברמה הבסיסית ביותר ללא אפשרות לעמוד על רגלי באופן עצמאי. לצערי נכון להיום עיקר הדיון משני הצדדים הוא בעינייני מסכנות , קיצבאות ותרומות , כמה צריך לתת , כמה נותנים בפועל ועד כמה הדבר לא מספיק, במקום לדון ולחשוב כיצד משקיעים את הכספים בהקטנת האנשים שיזדקקו לעזרה מהסוג הזה בטווח הארוך.

מכאן אני מניח שניתן להבין כי אני אינני נמנה על הדוגלים במדיניות של העלאת קיצבאות מסוגים שונים כגון קיצבאות נכות, קיצבאות זיקנה, קיצבאות ילדים, קיצבאות למקבלי משכורות נמוכות , ועוד ועוד כי אני מאמין:

1. לאורך זמן כל מדינה בעולם ובטח מדינה לא עשירה כגון ישראל , לא תוכל לקיים ציבור הולך וגדל של מקבלי קיצבאות ובכך תמיד יישאר מצב של השקעה גדולה מחד, ואי שביעות רצון מאידך.
 

2. קיצבאות אלו מחנכות בפועל ציבורים שלמים לחיות בעוני תוך הישענות על תמיכה ממשלתית ויוצרות בעיה חברתית ואישית עמוקה, ובפועל אינה עוזרת לציבור נזקק זה להתקדם.

מצד שני אני גם בהחלט לא מאמין בקפיטליזם הטהור שאומר , כל אחד לעצמו , אין קיצבאות החזק מצליח ומי שלא בעיה שלו, אלא בהחלט רואה בחלק החזק של החברה אחראי לייצר תשתית שבאמצעותה החלש יוכל להתחזק  באם ירצה ולהלן מספר דוגמאות והצעות:

הגדרת מיהו "עני" -  אני חושב שאחד הצעדים הראשונים שהמדינה צריכה לעשות היא לבצע מערך הגדרות שיעודכן בהתאם לזמנים המשתנים. נכון להיום ההגדרה "עני" היא נתון שנוי במחלוקת ותלוי מה האג'נדה של אותו כתב, גוף מחקרי, ח"כ בהצגת הנתונים. האם עני הוא אדם אשר אין לו אוכל , חשמל מים, או שמה אדם אשר אין לו מחשב, פלאפון ורכב ? לטעמי אין מדובר במשימה פשוטה אך היא הכרחית על מנת לאפשר למדינה להכין מדיניות ארוכת טווח רצינית, אני גם מעריך כי יהיו מספר דרגות של "עוני" מ דרגה של "חמור" המייצג סכנה קיומית ועד רמת "סביר" המייצג רמת חיים נמוכה מהממוצע.

הכנת תוכנית לאומית – ברגע שישנם ברגע שישנם הגדרות סדורות ומקובלות למהו עוני במדרגים השונים , ניתן להתחיל לבנות תוכנית לאומית שתייצג את מטרתה של החברה בישראל כגון:

-          כיצד מקיימים את האזרחים בדרגת העוני החמורה ביותר

-          כיצד מייצרים תהליך מעבר מדרגה אחת לשניה

-          ייעדים (כמה עניים מכל דרגה אנו מוכנים לשאת, ולאן אנו רוצים לשאוף)

-          תקצוב

-          מתן עזרה וכלים מותאמת צורך (ולא "קצבה אחידה לכולם"):

הפרדת "משרד הרווחה" לשני גופים שונים: גוף שיתוקצב ויעסוק במתן עזרה דחופה לנזקקים , גוף זה צריך להיות מאוד קטן בעל יעדים מאוד מחמירים של זכאות , עליו לתת עזרה של אוכל , דיור ושירותי בסיס (חשמל , מים) בצורה לא ישירה, משמע לא לתת כסף שברוב המקרים לא הולך למטרתו , אלא לתת אוכל ממש, ולשלם לרשויות. והגוף השני שיתוקצב ויעסוק בפיתוח אנשים מאוכלוסיות חלשות תוך יעד להעביר אותם להיות חלק מאוכלוסיות החזקות. גוף זה צריך לקבל את רוב תקציבי ה"רווחה" ויעדיו צריכים להיות ארוכי טווח. כמובן שתנאי חשוב ליעילות מודל זה הן ההגדרות של מיהו עני שחייבות להיות שקופות וברורות לכולנו. גוף זה יעסוק בפיתוח סדרה של כלים להתמודדות עם קושי כלכלי כגון:

-          חינוך כלכלי בבתי הספר הייסודיים והתיכוניים : על המדינה לפתח מערכי שיעור אשר ילמדו ילדים ונערים על החשיבות בחשיבה כלכלית , וייתנו להם כלים לעתיד. השקעה זו הינה השקעה לטווח ארוך אשר תמנע את ה"עניים של העתיד".

-          הכשרות מקצועיות : המשך תוכנית ההכשרות המקצועיות (שהיו בעבר ואני חושב שישנן גם היום) אשר ישיגו שתי מטרות חשובות 1. יספקו לאנשים בעלי קושי כלכלי כלים להשתכרות  2. יעזרו לנתב אוכלוסיות למקצועות נדרשים לכלכלת ישראל. חשוב לקשור בין מתן תמיכה ממשלתית (כגון קצבאות) בהשתתפות בהכשרות אלו מתוך הערך של לחייב אזרחים לקחת אחריות על גורלם.

-          תוכניות להתנהלות כלכלית למשפחות נזקקות: חשוב לפתח תוכניות שיעזרו למשפחות ובודדים אשר מתקשים כלכלית להתנהל טוב יותר, רוב האנשים המתקשים הם כאלו אשר לא יודעים כיצד להתנהל בצורה נכונה שמתאימה לכושר ההשתכרות שלהם. חשוב להתנות מתן עזרה ממשלתית (כגון קצבה) בהשתתפות בתוכנית מסוג זה כפעולת מנע.

-          תוכנית לייעוץ ופיתוח אישי ל"מתקשים כלכלית" – תוכנית שתיתן ייעוץ מקצועי וכלכלי לאנשים אשר מתקשים כלכלית (מובטלים, בעלי הכנסה נמוכה) שתעזור להם להתקדם והתפתח. התוכנית צריכה להיות אישית (בסגנון של קואצינג) שתבחן מהם הצעדים שאדם יכול לקחת על מנת להרוויח יותר ולקדם עצמו כלכלית.

-          התניית קיצבאות בהשתתפות בתוכנית "הבראה": כפי שצינתי למעלה חושב כי כל עזרה ממשלתית אשר כרוחה במתן כסף (קיצבאות שונות) יותנה בכך שאותו מקבל עזרה ישתתף בתוכנית "הבראה" מתאימה על מנת לוודא כי לאורך זמן מקבל הקיצבה יוכל להתקיים בזכות עצמו. זהו המרכיב אשר יעביר מסר ברור כי כל אדם אחראי לגורלו ואין עליו להתרגל להיות תלוי באחרים. 

-          מתן קיצבאות כזיכוי במס הכנסה ולא כמתן כסף : ככל שניתן לתת קיצבאות בצורה של זיכוי במס הכנסה או הטבות מס אחרות שיעזרו לאנשים מחד , אך יקשרו את מתן העזרה לעבודה ופיתוח אישי. 

-          הקמת מרכזי השמה לנכים שתגובה בחוק העסקת נכים ותמרוץ עסקים : אני מכניס את נושא הנכים לתוך המשוואה, מתוך ההנחה הבסיסית כי ניתן להקטין את עלות הקצבאות לנכים משמעותית (לא את כולם כמובן) באם נוכל לתת להם את היכולת לפרנס עצמם בכבוד. האם כל נכה צריך לקבל קצבה אוטומטית גם אם הוא משתכר בצורה נאה? אני חושב שלא, השאלה האם נכה אכן יכול להשתכר בצורה נאה כשווה אל אזרח שאינו נכה. לפיכך אני ממליץ כי תוקם רשות /גוף שיתמחה בנושא הכשרה והשמת נכים שיגובה בחוק ותימרוץ עסקי לשילובם במעגל העבודה.

אני יודע שחלק מהרעיונות שהבאתי אינם חדשים בהכרח, חלקם בוצעו בעבר וחלקם אף מבוצעים היום אך לצערי הם נעשים בצורה ספורדית ולא ממוקדת וזמנית. החשיבות היא על הגישה הכללית של מעבר מ"תמיכה בחלשים/מסכנים"  לחיזוק החלשים ומניעת מסכנים , מעבר מהסתכלות של "הישרדות" להתסכלות של "צמיחה ויצירה" , והכי חשוב לקשור את האחריות האישית לתמיכה ממשלתית.