כשהוא הודיע שהוא עוזב,

גיליתי שאני כותבת בשבילו בעצם.

לא עליו בהשראתו, בגללו או למענו.

בשבילו.

עצם הידיעה שלחיצה אחת על

"שליחה"

תתן לו אישור כניסה למרחב הפרטי שלי,

ואות, הברה, סימן פיסוק או שאלה -

יעוררו בו סלידה

הזדהות או אמפתיה,

הפכה את כל זה לשווה באמת.

הוא הבטיח שהוא יבקר,

וככה אני בודקת אותו.

יש לו 5 דקות. מעכשיו.

שליחה.