כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    בדרך לתבור מפעפע עצב רב / ניצה צמרת

    74 תגובות   יום שישי , 1/2/08, 00:15

    כשהוא היה אחראי על החזירייה של הקיבוץ, קראנו לו, "המיניסטר של החזירים". אני זוכרת שבחדר האוכל הגישו בשר טעים ברוטב אדום ואמרו לי שזה עוף. הייתי בת שש, אימא התאשפזה לניתוח ואני נשלחתי לדודים בקיבוץ. מאז, כמעט כל קיץ עשיתי שם את הקייטנה שלי, כי הקייטנה אצל בן דרור הייתה לילדי עשירים, ובקיבוץ הייתה לי משפחה.

    אני בחרתי לישון בחדר של הדודים בצריף השבדי או בבית הילדים, הרשו לי לעשות מה שרציתי. הלכתי לבריכה ולרפת, עזרתי בחדר האוכל ובתינוקיה, אני לא בטוחה שהייתי יעילה, אבל הרגשתי שאני תורמת וחרוצה.

    פעם אחת כשהלכנו למטע התפוחים, ראיתי גברים ונשים ליד העצים, חלקם עמדו על סולמות מעץ ולכולם היו תרמילי בד על הכתף. התפוחים הסמוקים נקטפו בזה אחר זה אל התרמילים, ואני זוכרת שתפוח אחד שקטפתי הגיע אל פי. אחרי נגיסה מתוקה אחת, ננזפתי. ראשית מפני שלא אוכלים פרי לא שטוף ושנית מפני שיש מספיק תפוחים שנפלו מהעץ וראויים למאכל.

     

    במשך שנים בקצב של אחת לשבוע-שבועיים קיבלנו בדואר קופסת קרטון קשורה בחבל שהכילה תפוחי עץ. אולי זה לא מובן מאליו, אבל הפרי הזה היה יקר בימים ההם.  ידעתי שדוד שלי שולח לנו תפוחים שקרסו לאדמה ולא אמרתי על כך דבר. אימא הייתה בוררת את הטובים למאכל ומהפגומים הייתה מכינה לפתן או מרקחת.  אבל אני לא נגעתי בהם והמצאתי סיפור שאני לא אוהבת תפוחים.

    דוד שלי היה פרטיזן, חלוץ, וקיבוצניק. היום הוא בן 87 , היום הוא תשוש ועייף, חולה וכואב, ואין בו זכר ליפעת חייו.

    גם כשהוא היה מזכיר והסתובב בחולצה מעומלנת במשרדי הקיבוץ הארצי, לא פסח על תורנויות המטבח בשבתות ולא התחמק מגיוסים בקטיף התפוחים.

    מי שזכה לראות את אוסף הבולים והמטבעות שלו, או שמע את הסיפורים והאגדות שסיפר, הרוויח שיעורי היסטוריה או גיאוגרפיה מרתקים, את הסיפורים האלה גמעתי בשקיקה, ובזכותם הייתי גם אני מנויה על השירות הבולאי.

    לא פעם סיפר על נתיב הבריחה שפרץ כנער מסלובקיה לארץ. הוא נמלט עם הבגדים שעליו, מעט כסף ושעון אחד בעל ערך. עם הכסף שילם למבריחים והצליח לעבור בשלום ממדינה למדינה, ואפילו פעם אחת, כשחשש שהכסף לא יספיק בעבור הטובה הגדולה, הניח למבריח גם את השעון היקר. אבל המבריח הרומני הסתפק בכסף, והשעון נשאר.  

    מעולם לא ידענו מה עלה בגורלו של השעון ולא שאלנו. בשבוע שעבר, הוא נזכר, כי יום-יומיים אחרי שהגיע לקיבוץ, נקרא למזכירות ושם נאמר לו, שאין לחברים רשות להחזיק ברכוש פרטי. דוד שלי הסיר את השעון ומסר אותו לקופת הכלל, ומאז לא ראה אותו יותר.

    ---- 

    נסעתי לבקר את דוד שלי בנווה ההורים בקיבוץ. האיש החזק והשורשי הזה גלמוד מאז שאשתו הלכה לעולמה. הוא עוד ניחם בבניו ונכדיו. אבל הוא עצוב, חסר חיוניות וחיוך.

    מאוד שקט בנווה ההורים, אנשים יושבים בכיסאות גלגלים סביב שולחנות ושותקים. יש מוסיקה נעימה ברקע ומסך טלוויזיה מרצד, אבל אף אחד לא צופה וכמעט אף אחד לא מדבר.

    ניסיתי להזכיר לו סיפורים מהעבר המפואר שלו, ניסיתי להצחיק אותו, ליטפתי ונישקתי, אבל לא הצלחתי לשמח אותו באמת.   

    הוא הזכיר לי את אימא שלי, הוא בטוח שהיא בגן עדן כגמול הולם למעשיה הטובים בחייה, ואני הסכמתי אתו.

    אם הוא אומר, הוא ודאי יודע למרות שכל חייו נחשב בעיניי לאתאיסט.

    הכנתי לו כוס תה פושר, לא חם ולא קר, כמו שביקש, ואחר כך, כיסיתי אותו היטב בשמיכה החמה, כמו שביקש.

    בדרך הביתה חשבתי על התינוקות הנטושים שאני מבקרת לפעמים ועל חוסר הישע הזועק לשמים מן המיטות שלהם, רכים כל כך מוטלים על מזרן קשה ועופרת יצוקה, ובלילה בוכים את לידתם חסרת התקווה, כמו כאן מתחת לשמיכות בנווה הורים למרגלות התבור.

    -------------

    כל הזכויות שמורות

    לניצה צמרת - עט להשכיר

    www.words4u.co.il

    דרג את התוכן:

      תגובות (74)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

       

      צטט: הדר בר-אל 2008-02-18 15:45:41

      סיפור פשוט  שחודר לנשמה.

       

      יכולתי לראות את ימי הקיבוץ של אז, את דודך האמיץ מבקש כל כך מעט, אותך מחממת אותו.

      ובעיקר ראיתי בעיני רוחי, את הילדים הנטושים שגם אני מבקרת מידי פעם.

       

      תודה רבה על הפוסט הזה. הרגישות שלך מרגשת.

      החיבורים הללו בין הילדים הנטושים לדוד שלי מעניינים. הוא מכל מקום ועיקר, אינו נטוש. הוא אלמן והוא חולה. יש לו משפחה אוהבת והוא מקבל טיפול מעולה. על הבדידות ששורה בלבו ועל צער זקנתו יש לחמול ולתת את תשומת הלב, ובמקרים של נטישת הורה - שזה לא המקרה כאן או להדיל נטישת ילד- אני חושבת שאין סליחה ומחילה.

      תודה הדר על הרגשות החמים שהבאת אתך.

       

      צטט: elshir 2008-02-16 12:50:56

      ניצה יקרה

      אני שלא נוהגת לקרוא סיפורים

      אהבתי את הסיפור המרגש שאת כתבת .

      מילותייך נגעו בי

      כמה רגש יש בכתיבה שלך

      אין לי כוכב אבל אני הייתי חייבת להגיב

      ולספר לך שאהבתי...

      מחבקת בחום מרחוק

      את הילדה הקטנה שבך

      ואת האדם שצמח לאוהב ורגיש כל כך

      שבת קסומה ,

      אלה

       

      אלה יקרה, אני מספרת. את משוררת. לפעמים אנחנו מגיעים לקריאה כזו או אחרת ונסחפים. לפעמים לא. אני שמחה שקראת למרות הכל. תודה רבה

       

      צטט: עולילית 2008-02-08 23:48:12

      מסע מרגש אל מחוזות נשכחים. כל כך הרבה חמלה, אבל כזו שלא מטשטשת את היופי. תודה על השיתוף.

       

       

      וגם לך תודה על השיתוף. הרגשת בחמלה וזה מאוד נכון.

       

      צטט: צלילי הלב 2008-02-06 09:45:32

      מרגש ניצה,

      פיסת החיים שהבאת לכאן הוא פשוט מרגש, וקשרת את הלידה עם הזיקנה,

      אלה מעגלי החיים, ופעם בדיאלוג של איזה סרט נאמר ,

      שכולם הולכים מכאן לבסוף

      אבל תלוי...

      מתי ואיך

      והאיך... לפי דעתי הוא הכי משמעותי, לפעמים אדם הולך פשוט בודד מכאן, בודד בתוכו ואין זה משנה כמה אהבה הוא מוקף

      בוקר טוב יקרה,

      תודה

      לפעמים אדם הולך פשוט בודד מכאן, בודד בתוכו ואין זה משנה כמה אהבה הוא מוקף

       

      זה משפט מאוד עצוב ואמיתי עד כאב.

      תודה ליאה

       

      צטט: yaronct 2008-02-05 12:47:42

      כמה עצב במילים שלך, כאילו כל זיכרון מעורר נים של עצב, וכל נים של עצב הוא זיכרון של חיים שנגמרו, או שעדיין לא התחילו.

      זו שאלת השאלות, האם יש חיים בחיים האלה והאם הם חוזרים להתחלה.........

       

      צטט: ב ה י ר 2008-02-05 08:24:43

      מעגל

      נולדים חסרי ישע

      ומתים חסרי ישע.

       

      אוהבת את הנופים, הניחוחות והטעמים של המילים שלך.

       

      מעגל, נכון. מעגל חיים. הוא זכה למצותם , הדוד היקר שלי ועכשיו כל עוד הוא יכול יש לו על מה להתרפק. לפחות זה דבר שאינו פג ותודה לאל שהוא צלול ועירני.

       

      צטט: ריקי שיר 2008-02-05 07:55:36

      מרגש ונוגע, את כותבת כל כך יפה ואני כאילו שומעת אותך מקריאה אותו עבורי.

      תודה

      אני מגיבה כאן באיחור ניכר לכל המאספים היקרים. קיבלתי כבר מיני תגובות מסוגים שונים. רובן היו מפרגנות ונעימות, חלקן פתחו דיון וחלקן לימד אותי דבר מה וכולן השאירו בי חותם, אבל עלי להודות, כי מעולם לא קיבלתי תגובה כמו שלך .

      תודה

       

      צטט: rina ray 2008-02-04 11:58:23

      נשיקה הצצתי והתרגשתי למכביר

      תודה רינה.

      מקווה לראותך שוב.

      תשאירי סימן?

       

       

      צטט: מגית 2008-02-03 19:54:26

      מלח הארץ, דור הולך ומתמעט.

      ציירת את דודך במיטבו ובזקנתו

      דומה כי הזקנה דומה אצל רובנו, מאיימת ומלווה בחוסר אונים.

      ציירת אותו בעין אוהבת וקרבת אותו גם אלי

      תודה לך 

       

      את מיטיבה להרגיש אותי. הלב שלך רחב ומיטיב. אני מאוד נרגשת.

      תודה מגית

       

      צטט: ד פ נ ה 2008-02-03 13:14:56

      ניצה יקרה

      שוב לקחת אותי למסע בזמן

      לילדותי, לקיבוץ בו נולדתי ושבו לא גדלתי

      רק ביקרתי כל שבת וחופש.

      מטעי תפוחים, בית אריזה,

      סבתא אופה פאי תפוחים מופלא

      בתנור שהיה ברשותה ועמד מחוץ לחדר

      כי מטבח לא היה לה

      טרם הצלחנו לשחזר את הפאי הזה הטעים.

       

      זיקנה באשר היא, מעציבה. בין אם היא באה בהשלמה

      בין אם היא באה בהכחשה. תמיד היא גלמודה.

       

      תודה על מילותיך, דפנה

       

      מסע במנהרת העמק , זמנים עברו. ניחוח של פעם. כל אלה צצו אצלי, אני שמחה שהיית אתי במסע שלי - שלך. תודה

       

      צטט: ג'ו מ 2008-02-02 17:14:09

      ניצה - זה די נורא להבין איך בערוב ימנו, כשלכאורה תמו טרדות היום יום, ולכאורה אין חובה להתפרנס ולעמוד בעל כורחנו במצבים לא נעימים,  איך אז אנו מתרוקנים מהרצון לחיים. הקבלת את התחושות באותו הגיל לתחושות התינוקות העזובים. השוואה מצמררת וכל כך נכונה.

      הפוסט, והחיבורים שבו, מצוינים.

      יקר שלי, תודה לך.

       

      צטט: יובל ורד 2008-02-02 15:54:00

      מקסים.

      העמק, התבור והגליל התחתון הם תמונות מולדת החרוטות בלבבי לעד.

      גם הדור ההולך ונעלם הוא תמונת מולדת.

       

      בן-דרור מכפר יהושע ?

       

      סופ"ש נפלא

       

      יובל

       

      וכבר השבתי לך בפרטי מזמן. זיכונות מן העמק הם סם מעורר גם בשבילי. תודה

       

      צטט: אסנת אלון (אינציגר) 2008-02-02 12:54:06

      סיפור יפה ומושך אם כי נראה לי קטוע בחלק השני בו את עוברת לספר על דודך

      אולי היה  ראוי לעשות את המעבר הסיפורי בכמה משפטים נוספים שיחברו את העלילה ולא יצרו

      אפקט מפתיע ומבלבל.

      נהניתי לקרוא ניצה.

      לא בדיוק הבנתי את הבעיה המבנית שהעלית. אבל מאז כבר חלפו ימים וצר לי שלא כתבת לי בפרטי על כך ועוררת את תשומת לבי בזמן. אשמח אם במקרה תשובי לכאן שכן אני לא אטריד אותך, אשמח אם תראי לנכון להבהיר את כוונתך. תודה

       

      צטט: darmelitz 2008-02-02 12:42:03

      איי..

      הלב..

      מקווה לשוב כשיהיה לי יותר לומר

      עכשיו, אתקשר לאימי

       

       

      מאז שכתבת לי כאן , סמדר היקרה בוודאי כבר התקשרת יותר מפעם אחת. אני מקווה ששלומה טוב, ככל האפשר.

      תודה ללב החם שלך.

       

      צטט: מר רשתות 2008-02-02 12:31:38

      הנטישה בכל שלבי החיים היא נוראית,

      גובלת בפשע, ופוגמת במעש האנושי של החברה.

      אין נטישה. יש טיפול מסור ואהבה. אם התגבנת לנטישת החיים הפעילים והניתוק מהם, לכך אני מסכימה וחושבת שיש בכך פשע ועוול שנגרמים לאדם שאינו יכול להמשיך לחיות בכבוד. תודה רבה על תגובתך

       

      צטט: ibl 2008-02-02 09:07:11

      היי ניצה יקרה

      מתגעגע תמיד לסיפרים המדהמים שלך.

      מרגש והכתיבה מתוקה כמו סוכריה "ליגריס"

      יום טוב שבוע טוב שבת שלוםמתוקה

      דניאל

      דניאל, מה שמשמח הוא שאחת ל50 פוסטים שלי, אתה מגיח ומשאיר דרישת שלום מתוקה.

      תודה לך איש יקר.

       

       

      צטט: לוטרה 2008-02-02 06:25:44

       

      צטט: אסתי. 2008-02-01 12:19:21

       

      צטט: יגאל שתיים 2008-02-01 00:22:14

      אוהב אותך :-)

       

      גם אני.

       

      גם אני.

       

       

      גם אני אתכם.

       

      צטט: סמדר * לנדאו 2008-02-01 18:06:55

      ניצה - מרגש....

      נוגע.

      כולנו מניסטרים של משהו. של מישהו. מתישהוא...

      התחלה עם סוף ידוע מראש.

      לכן - הדרך היא שקובעת. רק היום. רק עכשיו.

       

      שבת שלום ומבורכת...

      הכוכב בדרך..

      ס'.

       

      ההווה, הוא הקיים והוא החשוב. חוכמה רבה בדברים הללו ופנינו אל העתיד. כל עוד אפשר וניתן. לחיות בטוב ובשלום עם עצמנו ועם הסביבה.

      תודה סמדר

       

      צטט: yoram marcus 2008-02-01 16:44:08

      תמיד עצב לקרוא על תקופת הזוהר וההוד וגיבוריה, על אנשי בראשית עם כל שמחת החיים והיצירה שלהם, כי אלה דברים שלא ישובו עוד; כל היופי, שהיה ואיננו. קל וחומר, לבקר... ואלה שהיו הכוכבים - כדודך - מבינים זאת.

      זו שמחה גדולה, שהופכת לעצב גדול.

      אפילו לשמוע שיר מאז, רגשי, חזק, אופטימי, יש בו גוון של עצב.

       

       בדרך לתבור

      ביצוע: מרים אביגל
      מילים: בנימין אביגל
      לחן: שלמה וייספיש

      בדרך לתבור הלכתי לבדי
      מאחורי שמעתי קול פרסה.
      הפניתי את ראשי, ראיתי לידי
      רוכב צעיר רכוב על גב סוסה.
      שאל: "לאן ילדה?" - עניתי: "להרים"
      והוא אותי על סוסתו הרים.

      ומני אז נגלה לי רז
      כי זה שבמשעול דהר את לבבי שבה.


      ומני אז נגלה לי רז...

      זה שיר ששרתי הרבה בילדותי. בת הדייג של מרים אביגל זכור לי ומתנגן באוזניי גם הוא. שירים הם זיכרונות. בדיוק כמו הזיכרונות על נעורים, על יופיים, על הכוח שבהם. היה לי ביקור עצוב. אלה החיים. אין מה לעשות. תודה יורם על רגישותך הרבה.

       

      צטט: maryb* 2008-02-01 16:22:50

      נוגע בלב, כמו תמיד...

      שבת שלוםנשיקהנשיקה

      ואת בלבי ונוגעת עמוק. אל תגלי לאף אחד (:-

       

      צטט: שחרונת 2008-02-01 15:07:00

       

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-02-01 14:38:47

       

      צטט: karenv 2008-02-01 09:15:24

      הזיקנה אומללה ומפחידה, הזכרונות מיפים אותה

      זה משפט מאוד יפה מה שכתבת. יש בו הרבה אמת וכוח להמשיך.

      תודה מתוקה

      גם לדעתי.

      תודה ניצה, נהניתי!

      תודה לשתיכן.

       

      צטט: -תמר- 2008-02-01 14:51:58

      סיפורי פעם של קיבוץ דרך עיניים של ילדה הם תמיד מקסימים.

      אולי היום יותר נדיבים, כי לנו הרשו לקטוף תפוחים מהעץ הביתה, ובאמת שום טעם לא ישווה לזה של תפוח שאך נקטף.

      קשה לעורר שמחת חיים באדם שבן זוגו נפטר והוא מתגעגע ובודד.

      קורע את הלב לראות אותם כך, אנשים מלאי עיזוז שבנו ועשו,

      ועכשיו הם שם, יושבים על כסאות, בוהים, עצובים. 

      כן, יש גם זקנה אחרת. הלוואי עלינו.

      בע"ה בספטמבר, אפנק אותך בתפוחים מהעץ :))

      שבת שלום, יקירה. 

      לחכות לפרי שיבשיל. יש בכך אופטימיות. יפה בעיני עד מאוד. כחקלאית לשעבר אני מרגישה את שכתבת . ועל זקנה ועצב או זקנה אחרת- את צודקת בדברייך, יש ויש.

      תודה אורית.

        18/2/08 15:45:

      סיפור פשוט  שחודר לנשמה.

       

      יכולתי לראות את ימי הקיבוץ של אז, את דודך האמיץ מבקש כל כך מעט, אותך מחממת אותו.

      ובעיקר ראיתי בעיני רוחי, את הילדים הנטושים שגם אני מבקרת מידי פעם.

       

      תודה רבה על הפוסט הזה. הרגישות שלך מרגשת.

        16/2/08 12:50:

      ניצה יקרה

      אני שלא נוהגת לקרוא סיפורים

      אהבתי את הסיפור המרגש שאת כתבת .

      מילותייך נגעו בי

      כמה רגש יש בכתיבה שלך

      אין לי כוכב אבל אני הייתי חייבת להגיב

      ולספר לך שאהבתי...

      מחבקת בחום מרחוק

      את הילדה הקטנה שבך

      ואת האדם שצמח לאוהב ורגיש כל כך

      שבת קסומה ,

      אלה

       

        8/2/08 23:48:

      מסע מרגש אל מחוזות נשכחים. כל כך הרבה חמלה, אבל כזו שלא מטשטשת את היופי. תודה על השיתוף.

       

       

        6/2/08 09:45:

      מרגש ניצה,

      פיסת החיים שהבאת לכאן הוא פשוט מרגש, וקשרת את הלידה עם הזיקנה,

      אלה מעגלי החיים, ופעם בדיאלוג של איזה סרט נאמר ,

      שכולם הולכים מכאן לבסוף

      אבל תלוי...

      מתי ואיך

      והאיך... לפי דעתי הוא הכי משמעותי, לפעמים אדם הולך פשוט בודד מכאן, בודד בתוכו ואין זה משנה כמה אהבה הוא מוקף

      בוקר טוב יקרה,

      תודה

        5/2/08 12:47:
      כמה עצב במילים שלך, כאילו כל זיכרון מעורר נים של עצב, וכל נים של עצב הוא זיכרון של חיים שנגמרו, או שעדיין לא התחילו.
        5/2/08 08:24:

      מעגל

      נולדים חסרי ישע

      ומתים חסרי ישע.

       

      אוהבת את הנופים, הניחוחות והטעמים של המילים שלך.

       

        5/2/08 07:55:

      מרגש ונוגע, את כותבת כל כך יפה ואני כאילו שומעת אותך מקריאה אותו עבורי.

      תודה

        4/2/08 11:58:
      נשיקה הצצתי והתרגשתי למכביר
        3/2/08 19:54:

      מלח הארץ, דור הולך ומתמעט.

      ציירת את דודך במיטבו ובזקנתו

      דומה כי הזקנה דומה אצל רובנו, מאיימת ומלווה בחוסר אונים.

      ציירת אותו בעין אוהבת וקרבת אותו גם אלי

      תודה לך 

       

        3/2/08 13:14:

      ניצה יקרה

      שוב לקחת אותי למסע בזמן

      לילדותי, לקיבוץ בו נולדתי ושבו לא גדלתי

      רק ביקרתי כל שבת וחופש.

      מטעי תפוחים, בית אריזה,

      סבתא אופה פאי תפוחים מופלא

      בתנור שהיה ברשותה ועמד מחוץ לחדר

      כי מטבח לא היה לה

      טרם הצלחנו לשחזר את הפאי הזה הטעים.

       

      זיקנה באשר היא, מעציבה. בין אם היא באה בהשלמה

      בין אם היא באה בהכחשה. תמיד היא גלמודה.

       

      תודה על מילותיך, דפנה

       

        2/2/08 17:14:

      ניצה - זה די נורא להבין איך בערוב ימנו, כשלכאורה תמו טרדות היום יום, ולכאורה אין חובה להתפרנס ולעמוד בעל כורחנו במצבים לא נעימים,  איך אז אנו מתרוקנים מהרצון לחיים. הקבלת את התחושות באותו הגיל לתחושות התינוקות העזובים. השוואה מצמררת וכל כך נכונה.

      הפוסט, והחיבורים שבו, מצוינים.

        2/2/08 15:54:

      מקסים.

      העמק, התבור והגליל התחתון הם תמונות מולדת החרוטות בלבבי לעד.

      גם הדור ההולך ונעלם הוא תמונת מולדת.

       

      בן-דרור מכפר יהושע ?

       

      סופ"ש נפלא

       

      יובל

       

      סיפור יפה ומושך אם כי נראה לי קטוע בחלק השני בו את עוברת לספר על דודך

      אולי היה  ראוי לעשות את המעבר הסיפורי בכמה משפטים נוספים שיחברו את העלילה ולא יצרו

      אפקט מפתיע ומבלבל.

      נהניתי לקרוא ניצה.

        2/2/08 12:42:

      איי..

      הלב..

      מקווה לשוב כשיהיה לי יותר לומר

      עכשיו, אתקשר לאימי

       

       

        2/2/08 12:31:

      הנטישה בכל שלבי החיים היא נוראית,

      גובלת בפשע, ופוגמת במעש האנושי של החברה.

        2/2/08 09:07:

      היי ניצה יקרה

      מתגעגע תמיד לסיפרים המדהמים שלך.

      מרגש והכתיבה מתוקה כמו סוכריה "ליגריס"

      יום טוב שבוע טוב שבת שלוםמתוקה

      דניאל

        2/2/08 06:25:

       

      צטט: אסתי. 2008-02-01 12:19:21

       

      צטט: יגאל שתיים 2008-02-01 00:22:14

      אוהב אותך :-)

       

      גם אני.

       

      גם אני.

       

       

        1/2/08 18:06:

      ניצה - מרגש....

      נוגע.

      כולנו מניסטרים של משהו. של מישהו. מתישהוא...

      התחלה עם סוף ידוע מראש.

      לכן - הדרך היא שקובעת. רק היום. רק עכשיו.

       

      שבת שלום ומבורכת...

      הכוכב בדרך..

      ס'.

       

        1/2/08 16:44:

      תמיד עצב לקרוא על תקופת הזוהר וההוד וגיבוריה, על אנשי בראשית עם כל שמחת החיים והיצירה שלהם, כי אלה דברים שלא ישובו עוד; כל היופי, שהיה ואיננו. קל וחומר, לבקר... ואלה שהיו הכוכבים - כדודך - מבינים זאת.

      זו שמחה גדולה, שהופכת לעצב גדול.

      אפילו לשמוע שיר מאז, רגשי, חזק, אופטימי, יש בו גוון של עצב.

       

       בדרך לתבור

      ביצוע: מרים אביגל
      מילים: בנימין אביגל
      לחן: שלמה וייספיש

      בדרך לתבור הלכתי לבדי
      מאחורי שמעתי קול פרסה.
      הפניתי את ראשי, ראיתי לידי
      רוכב צעיר רכוב על גב סוסה.
      שאל: "לאן ילדה?" - עניתי: "להרים"
      והוא אותי על סוסתו הרים.

      ומני אז נגלה לי רז
      כי זה שבמשעול דהר את לבבי שבה.

      דהרנו בהרים כרוח סערה
      עד אפלה כיסתה גם הר וגיא
      לפתע נעצר ושח לי: "נערה,
      אני כעט חוזר אל עדרי.
      חכי אשובה כאן למחרת שנית" -
      ונעלם בדהרה פראית.

      ומני אז נגלה לי רז...

      והוא חזר שנית ביום המחרת
      מאחוריו פסעו ראשי בקר
      ולעברי רכב ולצידי עמד
      מאוכפו ניער את העפר
      ושח: "חזרתי שוב אלייך, עלמתי,
      עלי שנית, נדהר על סוסתי".

      ומני אז נגלה לי רז...

        1/2/08 16:22:

      נוגע בלב, כמו תמיד...

      שבת שלוםנשיקהנשיקה

        1/2/08 15:07:

       

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-02-01 14:38:47

       

      צטט: karenv 2008-02-01 09:15:24

      הזיקנה אומללה ומפחידה, הזכרונות מיפים אותה

      זה משפט מאוד יפה מה שכתבת. יש בו הרבה אמת וכוח להמשיך.

      תודה מתוקה

      גם לדעתי.

      תודה ניצה, נהניתי!

        1/2/08 14:51:

      סיפורי פעם של קיבוץ דרך עיניים של ילדה הם תמיד מקסימים.

      אולי היום יותר נדיבים, כי לנו הרשו לקטוף תפוחים מהעץ הביתה, ובאמת שום טעם לא ישווה לזה של תפוח שאך נקטף.

      קשה לעורר שמחת חיים באדם שבן זוגו נפטר והוא מתגעגע ובודד.

      קורע את הלב לראות אותם כך, אנשים מלאי עיזוז שבנו ועשו,

      ועכשיו הם שם, יושבים על כסאות, בוהים, עצובים. 

      כן, יש גם זקנה אחרת. הלוואי עלינו.

      בע"ה בספטמבר, אפנק אותך בתפוחים מהעץ :))

      שבת שלום, יקירה. 

       

      צטט: 1lior 2008-02-01 14:29:31

      החמלה והעצב, הם שעוברים בעוצמה כה רבה.

      תודה ליאור, את היכולת להתבונן יש לכולנו, לא כולם כותבים אבל כולם מרגישים.

      שבת שלום

       

      צטט: levana feldman 2008-02-01 12:46:09

      ניצה יקרה,

      השנים שעוברות ומשאירות את חותמן גם על החזקים

      שבינינו, לפחות לא פוגעות בזיכרונות שיש לנו מאותם

      אנשים. מאותם שנים.

      שבת נפלאה.

      זיכרונות הם ביוגרפיה ולכל אדם סיפור ומאזינים, כמו שאת יודעת.

      תודה לבנה

       

      צטט: אסתי. 2008-02-01 12:19:21

       

      צטט: יגאל שתיים 2008-02-01 00:22:14

      אוהב אותך :-)

       

      גם אני.

      תודה אסתי. אבוא לצפות בשלג ובשושנים שלך. ובינתיים, שבת מנוחה ושלווה

       

      צטט: sherry refael 2008-02-01 09:23:05

      איך נפלו גיבורים....

       לפני שהם הולכים הם נהיים שוב עוללים.

      . נדמה לי שלנו זה יותר קשה מאשר להם.

       אוהבת אותך

      ממקום כזה של הבנה, גם לי אין מילים. תודה יקירה. שבת שלום

       

      צטט: karenv 2008-02-01 09:15:24

      הזיקנה אומללה ומפחידה, הזכרונות מיפים אותה

      זה משפט מאוד יפה מה שכתבת. יש בו הרבה אמת וכוח להמשיך.

      תודה מתוקה

       

      צטט: בת יוסף 2008-02-01 09:06:30

      דור הנפילים.

      שירטטת את דמותו באהבה רבה.

      הקייצים שלך היו מיוחדים. לי לא היו קרובים בקיבוץ. אבל, כשנסענו בהיותנו בתיכון לעזור בקטיף והיינו שם שבועיים, עקבתי בסקרנות רבה אחר אורחות חייהם וקצת קינאתי. אלו חוויות שזוכרים תמיד.

      וכתמיד, כתוב מרגש ומצליח להביא את הקולות והמראות.

      כן, אהבתי ועודני. אנחנו משפחה של אהבה. הורים דודים וכל הנספחים. ככה גדלנו, ככה גודלנו. חוויות כאלה לא שוכחים לעולם.

      תודה בת יסף, שבת שלום

       

      צטט: taya1 2008-02-01 08:23:53

      סיפורעצוב וכה מרגש. אשפית של מילים את.

      זקנה ? כל כך מפחיד....

      יש מקרים שהזקנה יפה וגם כאלה אני מכירה. לעיתים הגוף בוגדני והראש צלול ולעיתים להיפך. עצוב בכל מקרה. כן, גם מפחיד. ובינתיים עד שנגיע גם אנחנו למחוזות הללו, נחיה את עצמנו לדעת טוב ולהעריך מה שיש לנו.

      תודה

       

      צטט: איירבוס-max 2008-02-01 07:53:23

      כנושא תואר ב"ק (בוגר קיבוץ) יש לי השערה די מדוייקת, על פי ה"מיניסטר של החזירים", באיזה מקום מדובר.

       

      אבל זה לא העיקר.

      גיבורים בעל כורחם מהדור ההוא יושבים היום, מרוקנים בדרגה זו או אחרת, בכל מיני בתי אבות.


      להם אנחנו חייבים המון.

      הנהייה ראויים לקורבנות הרבים שהקריבו?

      אין ספק שמורשת הארץ הזו נחתמה בזכותם של ענקים כאלה. אם נהיה ראויים, זה רק תלוי בנו. שתהיה לך שבת טובה איש יקר, ותודה שביקרת אתי בדרך המילים הבלתי נגמרת.

       

      צטט: עידן צמרת 2008-02-01 07:41:50

      עצוב לחשוב שההיסטוריה שלנו הולכת יחד עם האנשים שחוו אותה

      הוא איש מדהים, הלוואי והייתי מכיר אותו טוב יותר

      היי ילד,

      אילו ידעת כמה אתה צודק, הלוואי והיית מכיר אותו טוב יותר.

       

      צטט: לי-את 2008-02-01 07:25:09

      אני יכולה לומר ריגשת... מאחר ורק אדם שלא מחובר לעצמו יעמוד בפני הקריאה ולא יפנים את המציאות העגומה שרווחת בין זקני שבט ישראל (מכלילה) אבל לא בריגוש מדובר.

      אני בחרתי לככב, קקריאה נואשת לשינוי, כאות הזדהות לצער שספק מכרסם בו, וכאחת ששכלה שסבתא מדהימה לפני שלושה שבועות, שהייתה מובילה חזקה כשוכולנו נחנו על כתיפיה גם כשלא יכלה לשאת ובימיה האחרונים לא זכרה דבר מכל אילה.

      אוהבת אותך ואשובלקבל ברשותך,

      לי-את דנקר

      אני מצטערת על סבתא שלך, תודה לאל שהזיכרונות הטובים שנשארו ממנה מחפים על ימיה האחרונים.

      החיים הם גלגל כזה, עוד תחווי סיפורים אישיים כאלה ואני מקווה שהמציאות העגומה לא תשרור בכולם.

      שבת שלום ותודה.

       

      צטט: רחל נפרסטק 2008-02-01 05:44:06

      כה יפה בפשטותו. כאילו את משיחה לתומך ודרך אגב נוצר סיפור יפהפה.

       

      הזכיר לי המון נשכחות.

       

      אהבתי מאוד.

      סיפור חיים, אבן דרך בילדותי. כנראה שגם בילדות שלך.

      תודה רחל,שימחת אותי.

       

      צטט: אורן 44 2008-02-01 05:35:31

      יש לך את המתכון של העוף?

      מישהו עלול לחשוב שאתה מתבדח. ואני יודעת שאכן.

      ישראל היקר,

      תודה לך על תגובתך המרגשת בפרטי.

      נשיקות לשבת.

        1/2/08 14:29:
      החמלה והעצב, הם שעוברים בעוצמה כה רבה.

       

      צטט: איתן זקצר 2008-02-01 00:50:14

      מכירה  ציורים  של  נ.  גוטמן?

      פשוט  מיללת  אותם  למילים  משובחות.

      מילים שמצירות ציור?

      מחמאה יפה כזו לא קיבלתי מזמן.

      תודה איתן

       

      צטט: *הדימיונית* 2008-02-01 00:46:53

       

      היי ניצה

       

      קראתי פעמיים, נהנתי כל כך לצלול דרכך  להוואי הקיבוץ

       

      סיפור עם עצב מתוק ...

       

      כתוב מרתק, מהנשמה, אהבתי:)

      הווי הקיבוץ של פעם לא דומה לעניות דעתי למה שקורה היום. טוב שהיה מה שהיה.

       

      תודה יקירתי

        1/2/08 12:46:

      ניצה יקרה,

      השנים שעוברות ומשאירות את חותמן גם על החזקים

      שבינינו, לפחות לא פוגעות בזיכרונות שיש לנו מאותם

      אנשים. מאותם שנים.

      שבת נפלאה.

        1/2/08 12:19:

       

      צטט: יגאל שתיים 2008-02-01 00:22:14

      אוהב אותך :-)

       

      גם אני.

        1/2/08 09:23:

      איך נפלו גיבורים....

       לפני שהם הולכים הם נהיים שוב עוללים.

      . נדמה לי שלנו זה יותר קשה מאשר להם.

       אוהבת אותך

        1/2/08 09:15:
      הזיקנה אומללה ומפחידה, הזכרונות מיפים אותה
        1/2/08 09:06:

      דור הנפילים.

      שירטטת את דמותו באהבה רבה.

      הקייצים שלך היו מיוחדים. לי לא היו קרובים בקיבוץ. אבל, כשנסענו בהיותנו בתיכון לעזור בקטיף והיינו שם שבועיים, עקבתי בסקרנות רבה אחר אורחות חייהם וקצת קינאתי. אלו חוויות שזוכרים תמיד.

      וכתמיד, כתוב מרגש ומצליח להביא את הקולות והמראות.

        1/2/08 08:23:

      סיפורעצוב וכה מרגש. אשפית של מילים את.

      זקנה ? כל כך מפחיד....

        1/2/08 07:53:

      כנושא תואר ב"ק (בוגר קיבוץ) יש לי השערה די מדוייקת, על פי ה"מיניסטר של החזירים", באיזה מקום מדובר.

       

      אבל זה לא העיקר.

      גיבורים בעל כורחם מהדור ההוא יושבים היום, מרוקנים בדרגה זו או אחרת, בכל מיני בתי אבות.


      להם אנחנו חייבים המון.

      הנהייה ראויים לקורבנות הרבים שהקריבו?

        1/2/08 07:41:

      עצוב לחשוב שההיסטוריה שלנו הולכת יחד עם האנשים שחוו אותה

      הוא איש מדהים, הלוואי והייתי מכיר אותו טוב יותר

        1/2/08 07:25:

      אני יכולה לומר ריגשת... מאחר ורק אדם שלא מחובר לעצמו יעמוד בפני הקריאה ולא יפנים את המציאות העגומה שרווחת בין זקני שבט ישראל (מכלילה) אבל לא בריגוש מדובר.

      אני בחרתי לככב, קקריאה נואשת לשינוי, כאות הזדהות לצער שספק מכרסם בו, וכאחת ששכלה שסבתא מדהימה לפני שלושה שבועות, שהייתה מובילה חזקה כשוכולנו נחנו על כתיפיה גם כשלא יכלה לשאת ובימיה האחרונים לא זכרה דבר מכל אילה.

      אוהבת אותך ואשובלקבל ברשותך,

      לי-את דנקר

        1/2/08 05:44:

      כה יפה בפשטותו. כאילו את משיחה לתומך ודרך אגב נוצר סיפור יפהפה.

       

      הזכיר לי המון נשכחות.

       

      אהבתי מאוד.

        1/2/08 05:35:
      יש לך את המתכון של העוף?
        1/2/08 00:50:

      מכירה  ציורים  של  נ.  גוטמן?

      פשוט  מיללת  אותם  למילים  משובחות.

        1/2/08 00:46:

       

      היי ניצה

       

      קראתי פעמיים, נהנתי כל כך לצלול דרכך  להוואי הקיבוץ

       

      סיפור עם עצב מתוק ...

       

      כתוב מרתק, מהנשמה, אהבתי:)

      תודה איש.

      תודה שאתה מרגיש כך.

       

        1/2/08 00:22:

      אוהב אותך :-)