חִדוש מפגשי אנ"י יום שני 24.2.14 כ"א הינו אמורות להפגש בשעה - 3 כלומר - 15 וחניתה ויהודית ושושיה על הגיטרה שלה, כבר ישבו דרוכות במכונית החמודה והסבלנית של חניתה. חניתה עצמה ניהלה משא ומתן בפלא הוא הפון, עם אביבה שעמדה באמצע הדרך בתוך אוטובוס והתחננה שנחכה לה 20 דקות. המשא ומתן לא השאיר הרבה זמן לויכוח ובין כה וכה הגיע אביבה ואז הבנו מספר דברים. אנחנו גדלנו המכונית של חניתה נשארה באותה המידה וכעת היה עלינו לצופף את תוספות הגוף שהתוספו לנו, לכדי המידה הנכונה. כל כך הצטערנו על הטעימות המיותרות... אבל מהר מאד הבנו שאין ברירה ואז התחלתי להבין את חיו של סרדין מצוי בתוך קופסא מלאה שמן, אפילו אם זה שמן זית בכל זאת מלא כן הזדהיתי אתו. וכך החבורה העליזה יצאה לדרך, בידה האמונה של חניתה הנהגת הותיקה, שהובילה אותנו ישר לראשון. מצאנו את המקום בקלות רבה ונשפכנו מהמכונית ישר אל מבואת בנין גדול ומכניס אורחים, כשפנינה מכוונת את התנועה, שנכנס למקום הנכון ולא חלילה נפסח על הקומה או על הספריה. סליחה, היה עלי לפי כל הכללים לספר תחילה, שפני עתיר שלחה אלי מסרים חמים ומעודדים מזמן, מזמן, עוד בימי האתר המפזזים והציעה הצעות מפתות בדבר מקום מפגש אפשרי לחברות אנ"י כדי שתוכלנה לחזור ולהחזיר עטרה ליושנה ושוב להפעיל ארועים של פעילות תרבותית, של הקראת שירים וכל מני אפשרויות יצירתיות כאלה ואחרות. חשבתי שזה טוב ופניתי למוסדות, אבל לא נענתי. לבסוף החלטתי לכפות הר כגיגית על אדלינה והן נפגשו, סכמו, עבדו והנה כאן במפגש אנחנו התוצאה. האמת שהעבודה הברוכה שעשו פנינה ואדלינה, כל כך יסודיות שתיהן, מסודרות הכל עבד בזמן, ההתכנסות היתה אמורה להתחיל ב-5 כלומר ב-17 אבל על כלן היה להגיע ב-4 כלומר ב-16 ואז היה המון זמן להתחבקויות והתנשקויות כדת וכדין והאמת שכל כך הרבה זמן לא נפגשנו, אז התגעגענו מאד והעיניים של כלנו ברקו ממש מהמפגשים המרגשים וכל חמש עשרה המוזמנות, לפי מקומות ישיבה, כלומר על כל כסא ישבה חברה ואי אפשר היה לבוא סתם ככה אם אין כסא, זה בדומה לכנסת. וזה היה מצוין, כי לא היתה צפיפות והיה מרווח נכון, אמנם היו חברות שלא זכו, אבל מה לעשות זה החדר שקבלנו. אל תחשבו שהעניקו לנו כי יש לנו עיניים יפות, טוב אולי לחלקינו כן, אבל לא זה עמד בראש מעיניהם של נותני החדר בספריה, על כל חברה היה להפריש 10 שקלים תבין ותקילין ואם נעשה כך נקבל גם קנקן מים חמים וגם קנקן מים קרים ואדלינה ואז בדיוק של דקה לפני חמש, אדלינה פתחה את ההתכנסות ואני חשבתי שעניין ה"פנצ'ר" מן הסתם קרה כדי להגן מעין הרע. זהו פתאום גילינו שלכל אחת ישגליון נייר מודפס, עם השיר שלה, שהביאה לקריאה וכן לחלקנו יש עוד נייר ובו השיר של חניתה מתוך ספרה "מילים" שהיא גיבורת הארוע ולה מוקדש החלק הארי והיא רואיינה על ידי אדלינה וכדרכה בקודש עשתה זאת ביסודיות וביד אמונה הנחתה את חניתה לספר לנו אודותיה. בין לבין נקראנו כל אחת בתורה לקרא שיר מתוך הספר והנה הבנות החדשות הפליאו בקריאה יפה ונכונה והיה תענוג לשמוע את קריאתן, כלומר, עלי לציין שלא רק מקבוצת אנ"י המקורית הגענו, פנינה שילבה בין קבוצת חברות שמתכנסות בראשון, לשם קריאה של שיריהן לבינינו חברות אנ"י. לאחר הראיון הציגה אדלינה את פנינה ופנינה קבלה את השרביט והחלה להציג את החברות והחברות קראו משיריהן וכך הכרנו את החברות ואת יצירתן. מלבד אני שכרגיל מתנגדת להציג את חיי המשעממים ובמקום קבלתי אפשרות לומר מספר מילים על עצם המפגש ואם לא אשעמם אתכם אז אספר גם זאת. עצם הכותרת של המפגש, "מילים" מאד מצא חן בעיני, אני מודה על כך למארגנות, כי המילים הן אלה שנותנות לנו את האפשרות להביע את הרגשותינו ואת כל אותם דברים שאנחנו רוצים/ות לדבר עליהם. עמוס עוז כותב ש"המילים הן העקר בכתיבה. אני מבקשת לחלוק עליו ושמעתי ברקע את הסכמתן של החברות שמותר לי, אז נכון יש חשיבות עצומה למילים אלא שהן לדעתי לא העקר בכתיבה אלא שהנושא הוא הוא העקר, מסתן מלים יפות ובעקר בעברית שהיא שפה כל כך מודולרית ואפשר לפרק ולהרכיב ולשחק וללוש אותן וזה תענוג גדול, אבל לא יצא מזה דבר בעל ערך, החשוב בכתיבה הוא הנושא ואחר כך לוקחים את הכלי שהוא המילים ומשתמשים בהן כדי מכאן פניתי ישירות אל המפגש או המפגשים לעתיד ובקשתי שהחברות תמצאנה "נושא" מטרה שאליה יהיו מועדות פני אנ"י. לדוגמא הבאתי את האתר שבשבילי, עקר המטרה היו: "החברה, ופעם שניה החברה, ובפעם שלישית והלאה היתה החברה". כל המטרה שלי היתה להביא את החברה ויצירתה לחשיפה. וכדאי מאד לאנ"י לאמץ מטרה או נושא מסוים שסביבו יתרכזו הפעילות של המפגשים. כמו כן ציינתי שבכל השנים שבהן החזקתי את האתר ולא היתה פעילות נוספת באירגון מלבד האתר, ידעתי שזה לא טוב, האתר חיב להיות מחובר לעשיה, לפעילות של התכנסויות של החברות. מסבות שונות זה לא קרה. עכשיו כשההתכנסות הזו היא הסנונית הראשונה הבה ולא נשאיר זאת רק כהתכנסויות בלבד, אלא נפעל להחזרת האתר לפעילות. נשמעה שאלה נכונה ושמחתי מאד לענות עליה, מכיוון שהיה לי רשום לדבר בשתי מילים על כך. "למה את חושבת שיש חשיבות דווקא לאתר של אנ"י כשכל המדיה מוצפת באתרים לפרסום" נכון, אני רואה ועוקבת בעניין אחר כל האתרים למיניהם ורואה שם ערמות של שירים (כן ירבו) ערמות של חומר לקריאה ואני טובעת בכל זה, אני מנסה למצא איזה קש כדי להנצל בטביעה מהגלים הגבוהים של השירים הנתחים עלינו מכל מני אתרים. לבסוף או שאני נרדמת בישיבה מול המחשב הגולם, או שאני מזיזה, איזה כיף שאפשר בלחיצה על מקש לצאת לחפשי מכל גלי השירה הסתמיים האלה, הנתזים עלינו מהמרקע. האתר שלנו הוא משהו לגמרי שונה, האתר שלנו הוא הבית שלנו. עצם העריכה שלו למדורים שונים, נותנים לנו את ההרגשה של חפש לבחור, החפש לנוע, החפש לחפש בין הנושאים השונים ומעבר לזה את אפשרות החשיפה של האומניות שלנו, אל האויר, אל העולם. כמובן שלא יכלתי וגם לא רציתי להאריך בדברים ובזאת רציתי לסיים את חלקי, אבל אמרו לי הבנות שעלי לקרא את השיר. טוב קראתי. איך שהזמן רץ ולא הרגשנו כי היה טוב וב-8 כלומר ב-20 סוגרים את הספריה. מה אספר לכם כל כך כיף אי אפשר היה לסיים ולשם הדגמה אספר שבאחת הגיחות שלי החוצה עם הפלא הזה הוא הפון, כדי השעה התקרבה לשמונה והספרניות החלו לזוע בעצבנות ולבדוק את כל המקומות המוסתרים שחלילה לא יסגרו את המקום על משהו שמתמהמה. הבנות היו עסוקות שוב בחיבוקים ונשיקות ומצאנו את עצמנו במעלית וירדנו. אביבה נפרדה מאתנו בשמחה גלויה, כי היא מצאה לה מקום דוקא במכונית של כוכבה, עם התקר שכבר תוקן בינתיים. ואז חניתה הלכה להוציא את המכונית הקטנה והחמודה מהמוסך ששם איכסנה אותה לשם מנוחה ושמירה. אנחנו חיכינו ליד גדר הברזלים הצבועה לבן והמשכנו את הפטפוטים, כשנשמעה הצעקה ולאחריה צעקות של חניתה.... אני התאבנתי ושמעתי רק את החברות שואלות מה קרה? עד שהבנו החסרתי מספר פעימות. הסתבר שאף אחת מאתנו לא ראתה, שהשלט בחניון ספר ששעריו פתוחים רק עד שעה -8 כלומר -20 ועכשיו כבר עברה דקה משמונה. אז סגרו את החניון והמכונית המסכנה נשארה בפנים לבד, בוכה, מפחדת מהחושך והאמא המסכנה שלה, חניתה, עומדת מחוץ לשער הברזל המחליד ובכה על הפרדה המאולצת שעשו לה מהיקרה שלה. המזל הטוב של חניתה היה, שהשומר בדיוק עמד בפינה וכששמע את הצעקות התעניין מה קרה, לכן הוא בא והחל לנחם את חניתה ופתח את השער הנורא וחניתה יצאה אלינו בתרועת נצחון של מכונית צרודה. חשבתי שיהיה נכון להביא לפניכם שתי דוגמאות של החומר שהוקרא. לקחתי את השיר של כוכבה סרנגה ואת קטע הפרוזה הפיוטית של שרה קרני מתוך ספרה.. ראשית רציתי להביא דבר מה מהחברות החדשות, רציתי שיהיה משהו מיוחד למרות שיכלתי לבחור משהי אחרת ולהביא את היצירה שלה, הבחירה נעשתה גם בגלל ששתי היצירות היו זמינות ויכלתי לפנות אליהן אל היוצרות ולבקש את היצירה. כוכבה נתנה לי בארוע את הכרטיס ושרה היתה הכתבה שהעלית בזמנו באתר, שפנינה כתבה וכך יכלתי להגיע אליהן. אם אשתתף בפעם הבאה מן הסתם אביא יצירות של חברות אחרות. כלנו מחכות לתמונות שצילמו וכן למצגת ששם כל היצירות של החברות. ר. מיפו. "....הלוואי שיכלה לדבר עם מישהי. אבל עם מי? טונות של פטפטת מתגלגלות במטבח, קילוגרמים של
קרני שרה שִׁפּוּצִים / כוכבה סרנגה הֶחְלַטְתִּי לַעֲשׂוֹת שִׁפּוּצִים. לֹא כָּל כָּךְ הָיִיתִי צְרִיכָה אֲבָל אַתֶּם יוֹדְעִים, מִתְחַדְּשִׁים. אֶת כָּל הָרָהִיטִים הַיְּשָׁנִים, זָרַקְתִּי בָּעֲלִיָּה , שָׁבַרְתִּי תַּ'רִיצוֹף הֶחְלַפְתִּי עוֹרְקִים וְלַמְרוֹת שֶׁלֹּא דָלַפְתִּי, תִּקַּנְתִּי גַּם צִנּוֹרוֹת בַּפְּרוֹזְדּוֹרִים. בַּחֶדֶר הַיְּמָנִי, נִדְלְקָה נוּרָה אֲדֻמָּה. הָרַסְתִּי קִירוֹת נִסַּרְתִּי דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת. אִוְרַרְתִּי הִכְנַסְתִּי צֶבַע טָרִי וְסִיַּדְתִּי בְּטִפַּת חָלָב. לַחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי, נָתַתִּי אֶת כָּל כֻּלִּי הֶחְלַפְתִּי שַׁסְתּוֹם רְצִינִי, פָּנִים וְחוּצְ-פָּנִים , תְּכוּנוֹת וּרְגָשׁוֹת, רָקַמְתִּי בְּרִקְמַת וְרִידִים וְנִימִים אֶת כֹּל הַ סֶט וְהַ- רוֹל. פִּתַּחְתִּי שֶׁרִירִים חֲדָשִׁים וּפַעַמְתִי בְּקֶצֶב הַ רוֹקֶנְרוֹל. פִּנִּיתִי לִי מָקוֹם בַּלֵּב. גָּדַלְתִּי. מָצָאתִי שֶׁיֵּשׁ בִּי עוֹד לָתֵת וְלִבִּי הִתְרָחֵב הִתְאָהַבְתִּי. מתוך ספרה "האשה האחרת,"
הרשימה תופיע בפורום של אתר אנ"י http://www.ani.org.il/?CategoryID=34 |