בפברואר של אז השתחררתי מצבא הגנה לישראל.

רגע השיחרור כלל יותר פחד משימחה עם מנה גדושה של געגועים לחגורת חברים הנהדרת שהנחתי מאחור. את הבוקר ביליתי במרכז הארץ - בבקו"ם עם פרצופים מדושני אושר קצת יותר ממני חלקם עוד מנוקדים בפצעי בגרות. שמש הצהריים בערה בתוכי בחיפה – בבית הורי שם אספתי בבהילות פנימית מס' מצומצם של חפצים הכרחיים ועד השקיעה כבר הייתי באילת.

שכרתי פינה ומיטה ללילה ויצאתי לתור את עירי החדשה והיא סתרה בפני ברוחות היבשות שלה (שעוד לא ידעתי לפרש כברכת שלום). הטיילת נראתה לי אז כמו חלקים של קירקס שמישהו שכח מאחור, מספר דוכנים רעועים בתוכם חסו מוכרים צנופים מקור. אחד מהרוכלים יצא לקראתי, גבוה וגדל גוף, אלמלא החיוך הרחב שלו הייתי ממהרת את צעדי, אלמלא משפט הפתיחה שלו הייתי צועדת עוד הרבה באותו הלילה.

"אז מה.. חדשה.. אז ממה את בורחת?"

הייתי אז באמת חדשה מדי כדי לדעת שהוא לא המדיום שדימיתי, אבל הפכנו לידידים טובים. בהמשך כשפרש את משנתו הסביר כי: "כולם כאן בורחים ממשהו".

מספר חברי הנשמה שצברתי לי באותם החודשים היה רב.. אולי מדי.. ואולי זה היתה בגלל אותה הנשמה היתרה שהסתובבה שם כל העת. בבוקר הראשון של האזרחות הדנדשה שלי הפכתי להיות עובדת זוטרה באחד המלונות הגדולים והמרושתים. ככה כמו שהייתי בקצה שרשרת המזון כך הייתי נלהבת להפיח בתפקידי המרופט משהו, חיוניות וצבע.

בחוזה העבודה נכתב כי העובד מקבל על כל שבוע עבודה חצי יום חופש, ובהמשך גם הוסבר כי ניתן 'לצבור' את כל החופש הזה לכדי חופשה של כמה ימים. חלפו להם ארבעים וחמישה ימים רצופים שנפרשו  לימי עבודה של 16 שעות ויותר עד תחילת המשמרת שבה התעלפתי מחייכת (במהלך הצעת שירות לאורח). כמו בצוותים של מרבית מקומות העבודה דחוסי השעות בתוספת אפקט הניתוק משאר המדינה, הפכנו להיות דבוקה של חברים-משפחה שחיים ונושמים אחד את השני. הדמויות במחזה היו כולן דמויות עומק ססגוניות והסצינות ש'נתפרו' בכל יום ולילה יכלו לספק בידור רב (מהסוג המדמה חיים) להמון בוהיי כורסאות. האנשים היו שונים.. שונים משהיו בצפון הארץ– והיו הם עצמם. כאשר לראשונה הצליחו למצוא את הקצב הפנימי שלהם שנעלם עד אז בקונצרט הגדול של ה'מיין סטרים'. שם הם למדו לרקוד בתנועות רחבות .. כמו הרוקדים האמיתיים שרוקדים לעצמם מתוך עצמם. מלון זקן אך מלא שמחת חיים הוסב למגורי העובדים, שהיו למעשה מקבץ של קוביות מגורים במרכזן בריכה בתכול דהוי. שבילים שהובילו אותנו מאחד לשני שוב ושוב בדרכים של התרגשויות וגילויים. 

 תריסר שנים נפלאות עפו מאז.. אני פוגשת את חלקם בצמתים עמוסים עם פנים רציניות, מדווחים כמעט באוטומאטיות על הספקים וסטטוס עדכני. חלקם לבושים למשעי, מבטם ממהר ומוסח בקלות – אני מביטה ומחייכת לתוכי ויודעת אפילו היום ממה הם בורחים.