כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (14)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      7/3/14 10:53:

    .

    .

    כוכב* הערכה לנשים של ה"קפה",

    ברכה והצלחה לכבוד יום האשה הבינלאומי 2014.

    ולגברים שבחבורה - תודה.

    כֹּה לֶחָי!

     

    ''
    .
    המחשבה ללא מעשה,
    היא כמו מלך ללא מלכות.
      5/3/14 01:20:

    יופי! והצילומים מהרחובות של לונדון.. סוף :-)! 

    תמסרי לו שאהבנו גם פה. כן? החיוך של המסכה ענק!  צוחק ולא רק. המשך שבוע טוב, 

      3/3/14 22:15:
    יופי
      3/3/14 21:00:
    יפה תארת את האקורדיון שלך. גם השיר מבוצע נהדר. תודה
      3/3/14 20:24:
    התמונה של הגדר עם המנעולים נפלאה :-)
      3/3/14 00:24:
    י ו פ י*
      2/3/14 23:51:

    נהדר:) הפוסט וכל השאר

    ''

      2/3/14 23:25:

    השיר מדליק! את הקְרַמְפַּמְפּוּלִים בקולך לא הצלחתי לשמוע משום-מה, אנסה שוב. בקרוב. והצילומים. סוף! נראים מכאן. שבוע נפלא :)

      2/3/14 23:19:

    זה קטע, שהזכרת בסוף את עניין ההקראה. כי אני, בזמן שקראתי, חשבתי על הפיסוק של המילים, המשפטים. חשבתי על כמה זה משנה את הדרך שלנו לקרוא את הכתוב. גם ללא פיסוק זה משנה. וכמה אפשרויות אפשר לקרוא במה שכתבת, זה כל היופי. כל אדם, עולם. קסם.
    ואז חשבתי על זה שיש מי שיודע שהאפשרויות אינסוף ורוצה להיות מדוייק. חשוב לו, לעדינות הדברים עצמם. קול מאוד עוזר לזה (:

      2/3/14 22:25:
    אוהב גירניום מתכרבל. תודה :)
      2/3/14 20:44:
    תודה
    נראה כמו גוד אולד פשיינד בוק. אני בעד. בהצלחה! :))
      2/3/14 18:41:

    צטט: עמי100 2014-03-02 18:13:02

    לקח זמן אך קראתי הקשבתי ונהניתי..

    תודה
    שלא כמו בתרבות ה"חיש חש" של ימינו, יש דברים ששווה להשקיע בהם את הזמן. המטבע היקר ביותר שיש לנו. 
      2/3/14 18:13:
    לקח זמן אך קראתי הקשבתי ונהניתי..
    0

    פתוח סגור פתוח - פרדוקס האקורדיון של היוצרת

    14 תגובות   יום ראשון, 2/3/14, 13:58

    ''

     

    ''
    ''

    צלם - עמוס רוג'ר

    "מגילת רות" , ספר האמן שיצר מתי גרינברג יחד עם המשוררת לינדה זיסקוויט, הוגדל ומוצג בפארק רעננה. בשעת טקס הפתיחה נראתה בשדרה, מתחת ל"מגילת רות", שורת פיליפינים דוחפת שורת זקנים בכסאות גלגלים (תחרות?) ובעקבותיהם מספר ישישים צועדים במרץ נעזרים במקלות הסקי שלהם.  וזה מה שקורה כאשר אמנות יוצאת מהמוזיאונים ומהגלריות והולכת לטייל בפארקים. סקי ברעננה. הכי פתוח, הכי "בחוץ" שאפשר.

    2.3.2014

    פתוח סגור פתוח - פרדוקס האקורדיון של היוצר

    באחת השבתות ישבנו עם חברים בסטודיו של מ.ג. מפה לשם התגלגלה השיחה לאמונות טפלות. צחקנו על הרעיונות המשונים בדבר האמונות עצמן ועוד יותר בדבר פעולות המנע שנועדו לסכל את הגזרה הרעה שעלולה להתרחש בעקבות פגישה עם חתול שחור או הליכה מתחת לסולם וכיוב' מרעין בישין. לפתע הפתיע אותי מ.ג. כשהעניק לי את  הפרס על הסיפור האמונה הטפלה הטוב ביותר בו קפצתי מעל שבעה קברים. רגזתי. משהו פנימי ננעל בתוכי בבהלה. הסיפור ההוא היה רגע אינטימי שלי, לא התאים לחשוף אותו לאחרים ואפילו הם חברי הטובים. היות מפעם לפעם קורה שמ.ג. אומר את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון הענקתי לו מיד בחזרה את התואר טַקְטִימַתִּי, הלוא הוא מַתִּי חֲסַר הטַקְט. לידי צחק דורון: "והלוא את עצמך פירסמת את הסיפור במלואו וכולנו מכירים אותו". נכון. שכחתי לגמרי. מבוכתי גברה. השיחה  התגלגלה הלאה מצחקקת ומרצינה חליפות. סימנתי לעצמי את חוסר הנוחות שלי ומספר שעות מאוחר יותר, מול הררי הכלים בכיור, שבתי להתבונן ברגע הזה. הכיצד יתכן? מדוע נתקפתי מבוכה מול חברי על סיפור שפרסמתי בכתב ברבים ללא הנד עפעף?
    חשבתי על עצמי יושבת סגורה מול מסך המחשב בפינת העבודה שהייתה פעם מרפסת הכביסה של בלה גרינברג היפה, אמו המנוחה של מתי, פרחי הגרניום האדומים, החתול הרובץ על מגבת שנשמטה מחבל הכביסה ונשארה תלויה ענף גבוה של עץ האזדרכת, מחכה שאחד התּוּכִּיים ימעד וייפול לפיו והיוֹן שמתבונן מהגג הסמוך. בימים טובים נפתח משהו בתוכי, גישה חופשית לרבדים פנימיים שאין להם סוף, אני שולה פנינים אבנים טובות ויהלומים ושוזרת אותם לשרשרת נהדרת ולרבידי פז. בימים טובים אני ספונה לבטח בפינתי והעולם פתוח, פנים וחוץ, הכל אפשרי ומתפרק ומתחבר בפשטות, אני שרויה בתדר עדִין, מוגן ובטוח, המילים עולות על המסך בקלות ומשם החוצה לאוויר העולם. אני נושמת רחב ופתוח, כמו אקורדיון המתמלא אוויר ונפתח ונסגר ונפתח. היצירה עצמה נפתחת ונסגרת בפני, יוצרת את המוסיקה של עצמה. כל שנותר לי הוא להקשיב, להיסגר ולהיפתח עם האקורדיון שנושם את עצמו. כשאני נתקלת במחסום, האוויר מתרוקן, מפוח האקורדיון נסגר. דומה לתחושת המבוכה שירדה עלי כשנתקלתי פתאום בסיפור שלי מטייל באופן עצמאי בעולם, מסופר על ידי אחֵר וחושף אותי בפני אנשים של ממש. התדר העדִין של היצירה התנגש במציאות הפיזית הדחוסה של העולם הממשי. הסרעפת התכווצה וננעלה כאילו ספגה מהלומה. מוזר מאד. כאשר אני כותבת ידוע לי היטב שיש הקוראים את שאכתוב ובו בזמן אני שוכחת זאת ומתרכזת בכתיבה. אני מפרסמת כדי שיקראו את שאני כותבת, ועדיין שוכחת שקוראים אותי ונתקפת אי נוחוּת מול קוראַי הבקיאים בכתבַי.
    האם עולם התופעות הממשי הוא אכן מציאותי וקיים יותר מן העולם שלי בזמן שאני יוצרת, עולם בו אני חייה וקיימת בכל נימי גופי ונשמתי, ואולי אף יותר מבשעה שאני מתנהלת בעולם "האמיתי"?
    הייפלא איפה כי באחד הימים כשנבלעתי בין קפלי הזמן של האקורדיון התאדו המים מהפינג'ן בו ריקדה לה לשווא ביצה, לתקרה קיפצה, והתפוצצה? צלצולו של שעון העצר השתלב להפליא במוסיקת הכתיבה וכלל לא הזכיר לי את אותה ביצה אומללה ואת מ.ג. אומלל לא פחות, המום ומשתאה – "אבל את כל כך מוכשרת, איך זה יכול להיות?"

    והנה הטור "מרחפת מעל שבעה קברים" http://cafe.themarker.com/post/2928824/

    והנה קישור לשיר שאין מתאים ממנו - "ציפורים בראש" בביצוע מרנין נפש  של The Collected Project https://www.youtube.com/watch?v=SnIQ1aAITEs&hd=1

    ואת הכרבולות האדמות של פרחי הגרניום אני משאירה לדמיונכם.
    © נעמי ר. עזר

     

    בטור הבא יגיע הסבר לעטיפת ספרי המופיע כאן.

     

    ''

     

    ולאחר פרסום הרשימה, הגיעו עלי צילומי אמנות רחוב מלונדון, צולמו על ידי ד"ר עודד מנור חברי. מצרפת', "קונטרה" לצילומי האמנות הגבוהה של מ.ג. והפסטורליה של רעננה, צילומים עם ההסבר של עודד, שאינו צלם מקצועי, אך בעל עין טובה, ולב גם. .


    This ‘street art’ scene is totally new to me. Totally by chance I just hit on it and have been surfing for almost an hour to find out how it all works. These are people dedicated to no-commercial art. They know their pictures will not stay there for long. They know that other painters will come and paint over their pictures. They just accept this as part of the life of art – ‘ephermal’ they call it. How they eat – I have no idea. Anyone visiting London would want to see this scene around Brick Lane and Shoreditch High Street

    – so refreshing

    שם הצילום מופיע מעליו

    זוגות מאוהבים תולים את המנעולים כדי לחזק את זוגיותם

     

    NECKLACE

    ''
     

     

    U R SO PORNO BABY

    ''

     

    PLEASE WAIT

    ''

     

    In a hurry

     

    ''

     

    When I am dead leve the balcony open (Lorca

    ''

     

    ובנימה אופטימית זו...
    נוׂמִיקָן 

    דרג את התוכן: