(נכתב במקור ב- 20/7/2007)

השבוע יצא לי לנסוע לצפון הארץ יחד עם עמית לעבודה כשאני בתור הנוסע. הנסיעה הזאת גרמה לי להבין משהו שלא שמתי לב אליו עד כה.

פיתחתי עור של פיל וחושיי הוכהו!

זה קרה בדרך חזרה, הבחור שאיתו נסעתי נוהג די טוב ובנה אצלי ביטחון בקשר לנהיגה שלו. בדרך חזרה ב"סטייג'" של כביש ואדי ערה כמעט ונכנסו חזק חזק לתוך השאסי של פול טריילר. אני שהייתי בשיחת טלפון באותו רגע ראיתי אז זה קורה והמשכתי לנהל את השיחה וגם כאשר ה-ABS נכנס לפעולה הצד השני איתו דיברתי לא הרגיש בכך.

אחרי שיצאנו מכלל סכנה ועמיתי לעבודה הסדיר את נשמתו הוא אמר לי שכל הכבוד לי שלא צרחתי ושאישתו כבר מזמן היתה מרביצה לו על מן תימרון שכזה. באותה שניה זה היכה בי- המצב באמת היה לא פשוט ועלי זה לא השפיע.

אז למה זה? אני חושב שזה בעיקר בגלל שהאמון והביטחון בנהיגה של אותו אדם כבר היה בי ולכן הייתי יחסית רגוע...רגוע יותר מהוא בעצמו!

או אולי החוויות המוטוריות שעברתי בחיי הכהו את חושיי ואני כבר אדיש למצבי קיצון כאלו ואחרים? זה לא מסתדר לי עם תחשת האי נוחות כשאני לצד נהג שלא מודע לסביבתו ונוהג לאט ביחס לתנועה או לא זורם יחד עם כל התנועה.

אז נשארתי עם תשובות שלא נענו...