דקה לפני חצות

כשעטה הגג שמחוץ למקדש

גלימת חשכת הליל,

הבליחו רסיסי  ירח כסופים

מבעד לרפרפות הברזל.

דקה לאחר שטיהרתי גופי

ברותחין ובשמני בשמים,

סידרתי את הכנפיים

בעדינות מתחת למיטה,

נכנעתי לריבועי הפוך הצחורים,

הנחתי להם לרפד אותי צמרמורת.

צלצול שקטע את שלוות החושך...

יכולתי לשמוע קולך מרחוק,

הקשבתי לך, אהוב שלי,

מספר לי אותנו.

דקה לפני חצות,

הדליק הרעב שבי

כל ריקמה בגוף למדורה ענקית,

הפכנו שנינו

ליחידים

ביקום כולו

וככל שעלה מעיין ערגת תשוקתי על גדותיו,

כך איבדו הזמן והמרחק מערכם הארצי.

הרגשתי אותך קרוב,

חורט בי,

מחדיר לתוכי

את העולם שלנו,

יצירת מופת,

כולה מילים וצלילים

שבראנו לעצמנו

ושרק אנחנו מבינים.

נוזל דבש דביק

בוער במורדות ירכי

כמו ריבועי מרשמלו בלהבות,

מתובל בניחוח גופך, איש שלי,

זה שהמלאכים

רוקחים ממנו

את בושם צוף הפרחים

הנדירים והמוגנים ביותר

שאף אחד מלבדי

לא יוכל לקטוף.

ליבי מוצף אושר גדול,

שמצא,

משייך  את גופי

הממריא לשיאי כמיהה

שלא נודעו כמותם

בעידן של לילות רגילים.