לא הייתי בהפגנה בירושלים. אך כמובן שצפיתי בסיקור האלקטרוני וקראתי את זה המודפס, ברובו. ואני תוהה – הכיצד זה כמעט איש מבעלי הדעה, לא שינה את דעתו בנושא בו עסקה ההפגנה ואיך כל אחד מבעלי הטורים מצא בה תימוכין דווקא לדעתו המקורית... עיתונאי מכובד כמו נחום ברנע מצא עילה להתחכם ולגמד את מספר המשתתפים גם לטענת המשטרה, שהסתמכה על כמות הסלולריים, בטיעון ש"לכל חרדי יש 2 סלולריים אחד "כשר" ואחד לא... ואחרים קורצים לנו כבמין בדיחה משותפת ש"הכל הצגה" והמנהיגים החרדים ולפיד גם יחד השיגו את מטרתם.
ראיתי בטלויזיה לא מעט אנשים שמסגנון לבושם (ואני מכיר היטב את הציבור החרדי) ניתן להסיק שהם כן עובדים ולא חיכו ללפיד שיאלצם לעבוד... והיו לובשי מדים (!) ואלו גם אלו באו למחות, מצייתים לקריאת גדולי התורה. למעלה מכך, בקהל היו רבבות בני עדות המזרח, שניתן להניח בודאות כי בקרבם היו לא מעטים ששירתו בצבא, אך עם זאת סבורים שאין לאכוף גיוס על מי שחפץ ללמוד תורה כל חייו.
ראיתי עוד ועוד סימנים לנכונות טענת נציגי החרדים בשיח הציבורי, שהחוק החדש ייצר תגובת נגד מקצינה של הסתגרות, גם בקרב כה רבים מביניהם, אלו שהתגייסו לנח"ל החרדי, או אלו שלומדים באקדמיה ועובדים. כל אלו שישבו על "קו התפר".. והחלתי לתהות האם מפגן ההתייצבות המרשים הזה הינו חד-פעמי, או אכן מהווה סימן לאחדות חדשה בין כל הזרמים החרדים ומה תהיינה ההשלכות של עוצמה מגויסת זו. ועדיין איש ממעצבי דעת הקהל (לפחות אלו שקראתי או שמעתי) לא שאל בקול רם את השאלות המתבקשות: האם כאשר מאות אלפים משוכנעים שהם ואורח חייהם מותקפים ומאוימים ע"י חוק זה, גם כאשר הם טועים (וברור שהם טועים, עניינית) – האם אין בכך בעיה אמיתית, לכלל הישראלים? האם החוק החדש שהינו בלתי שוויוני בעליל ואולי אף מקפח יותר מ"חוק טל" אכן "שווה בצער המלך" – ראוי שיילחמו עליו כך? לדעתי הגיעה העת להודות ביושר שאין סיכוי לשוויון אמיתי בנטל ושהדרך היחידה למנוע את העיוות והאפליה בין דם לדם – הינה אחת: ביטול גיוס החובה לכולם, לצד עידוד משמעותי למתגייסים, חברתית וכלכלית, יחד עם סנקציות מהותיות במעמדם וזכויותיהם האזרחיות ללא משרתים, חרדים כחילונים, יהודים כערבים. כבר שטחתי כאן את הרעיון המעט יומרני שלי לקביעת 3 סוגי תושבים ואזרחים בארץ ומתן עדיפות עליונה לאזרחים המשרתים את המדינה – הן בזכויות בחירה והן בתגמולים כלכליים, משרות במגזר הציבורי ועוד. (על הנושא תוכלו לקרוא בהרחבה – אם תגללו לאחור- בטור קודם שפירסמתי כאן לפני כחודש, תחת הכותרת "שוויון בנטל" – יש פיתרון ! ) יתכן בהחלט שהרעיון שלי אינו ישים, אך אני משוכנע בכך שהכיוון לפחות נכון וכי אין טעם להעמיד פנים של שוויון בנטל עם כל מיני הסדרים מפוקפקים, כאשר המציאות תישאר כך: אשתי וכמוה מאות אלפי אימהות לא ישנו/ישנות/תישנה בלילות כשבניהן יחרפו נפשם בקווים ובלחימה ואילו מאות אלפי אימהות אחרות שישנו היטב כשבניהן היו בישיבה – תמשכנה לישון היטב כשבניהן/יעשו "שרות לאומי" בזק"א, או יתגייסו לאיזה בסיס עורפי בגיל 26... עדיף לנו לומר את האמת לעצמנו ולבחור באחת משתי אפשרויות: א' חוזרים למצב הקודם ולפחות לא מוותרים על העיקרון, גם אם לא מיישמים אותו, מתוך שיקול לאומי של חשש ממלחמת אחים. ב. מבטלים את גיוס החובה וכו' ומשיגים בכך שוויון אמיתי. ואוסיף ואשיב לכל מי שחושש פן לא יהיו מספיק מתנדבים לשרת בצבא, שאני משוכנע שעם מסלול הטבות ראוי ואווירה ציבורית תומכת – יהיו מספיק מתנדבים. אבל, סילחו לי על הציניות. אם אתבדה ואכן, חלילה, יתערער ביטחון המדינה כולה בשל חוסר בחיילים, הרי שתחושת הסכנה הקיומית תחלחל גם בקרב הציבור החרדי והרבנים ייאלצו "להחליף דיסקט", כי גם לשיטתם – כאשר הסכנה מיידית ומאיימת – "אפילו חתן יוצא מחופתו" וכולם חייבים להתגייס... אך מה שאסור לנו כחברה לעולם, הינו להסכים מראש לזכויות חריגות לקבוצה אחת בלבד! |