התעוררתי על הספה בסלון הבית. מעלי פרצופים מודאגים של כמה, משפחה ודוקטור אחד.

אני מעפעפת.

אמא עם עיניים קרועות ומתוחות.

עפעוף.

אבא מסתכל עלי ומציץ אל אמא.

עפעוף.

שחף מחייך אלי.

עפעוף.

דוקטור ג'יזס שלי מודד לי דופק ומסתכל על שעונו. שואל לשמי. שואל לתאריך. שואל מי הנשיא.

"אמא'שך". אני עונה לו.

כולם צוחקים בהקלה."טוב, היא חזרה לעצמה" מלמל בהתנשפות ג'יזס.

"מה קרה?" שאלתי.

"התעלפת, מותק". ענה לי אבא.

"איך הגעתי הנה?"

"הבאנו אותך, יא אהבלה" ענה לי חפי, "הגעת עד קצה החורשה ואז נכנסת לשדות של החווה החקלאית. מזל שזה קרה בתחילת השביל, אחרת לא היינו רואים אותך! מפגרת."

"אמא'שך". הפסקתי להיות מקורית.

"אני פה." חייכה אמא בהומור אמהות דק.

'הגיע הזמן' נצנץ לי שוב מבפנים, מאיזה מקום עמוק וחבוי, חסר שליטה.

"אמא.."

"מה, גליק?"

אני מתחילה לבכות.

אמא בשתיקה ועיניים פעורות מתקרבת אלי ומחבקת אותי חזק. זה כמובן מגביר את הבכי, ואני רועדת על כתפיה והריח הזה של חיים שלמים ממלא אותי, אמא כשאני ילדונת שנפלה מהאופניים מנחמת אותי, אמא כשרבתי עם החברה הכי טובה שלי, אמא כשרבתי עם החבר הראשון שלי, אמא לפני שהתגייסתי לצבא. אמא בבוקר ואני קופצת למיטה לצחוק איתה קצת, אמא לוקחת אותי לקנות בגדים, אמא ואני מבשלות לאורחים, אמא מתאשפזת בבית חולים לניתוח, אמא מאבדת את אמא שלה. אמא שלי. 

זה רגע שקט, אני ואמא בעולם שהוא רק של שתינו.