הגעתי לכאן במקרה, נכנסתי, קראתי כמה דברים וחשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות רע לנסות. אז כתבתי קצת, מחקתי, תיקנתי והשארתי את זה בתקווה שכמה אנשים יכנסו, יקראו וימשיכו הלאה. מעין יומן. בלוג.

פתאום הופיע כוכב ירוק.

הבטתי בו, ניסיתי להבין מהיכן הוא בא ובעיקר, למה..., גלגלתי את העמוד לסוף וראיתי שמישהו קרא את הכתוב, נהנה ממה שקרא ונתן לי כוכב. כוכב ירוק.

האמת ?

 לא קראתי את ההוראות וההסברים של המערכת, ולא הבנתי בשביל מה זה טוב. מה עושים עם הכוכב הזה ? מה הוא שווה ? האם אפשר לקחת אותו לאשנב ולהפוך אותו למטבע ? האם הוא יכול לעזור לי במשהו ? 

כך, כשאני עדיין עסוק בשאלה, מה עושים איתו ומה זה עושה, פלופ, קבלתי עוד אחד.

הבנתי כמובן שזה אות להערכה וציון כזה לשבח, ועדיין, לא טרחתי באמת לנסות ללמוד, לחקור או לשאול על התופעה המוזרה.

אבל לאט לאט קרה משהו שלא יכולתי לצפות מראש.

מעין זחילה של מחשבה טורדנית, מציקה ומעיקה. הבחנתי, להוותי, שכאשר נכנסתי בפעם הרביעית או החמישית לפוסטרייה, הלכתי מייד לכיוון מאגר הכוכבים כדי לבדוק אם קבלתי כוכב נוסף או לא,  וראיתי שלא.

ימיי, מאותו היום, לא היו כבעבר. במקום קטן, בנקודה נסתרת, היכן שהוא בראשי, החלה להתרוצץ לה מחשבה טורדנית, קטנטנה, מה זה קטנה, זעירה...

במהלך כל היום שלמחרת, חזרה המחשבונת הזעירונת וטרדה את מוחי, שאודה ואתוודה, הרשה לה לטרוד אותו: האם קבלתי כוכב נוסף ?

לאחר יום נוסף, לאחר שכתבתי עוד קטע אחד או שניים (כדי להגדיל את ההיצע..), אזרתי עוז לשוטט מעט אצל שאר הכותבים, לרגע עלתה בי המילה - מתחרים - במקום כותבים, אבל הבנתי שזה לא ראוי, מכיוון שזה עלול להישמע כביקורת, וגיליתי, שיש חיי חברה מאחורי הקלעים של הקפה. שיש אנשים שממש נפגשו אחד עם השני והיו יחד במסיבות, בתי קפה על באמת ובכלל, שהשמיים הם הגבול, כדברי הפתגם. גיליתי שיש אנשים שממש חולקים אחד לשני מילים חמות וקרובות בטון יותר, הרבה יותר מידידותי ואז נרגעתי קצת. נרגעתי מפני שכשגיליתי מערכות של קשרים ורבדים של התקשרויות, ניחמתי את עצמי שגם לי יהיו באחד מן הימים מלא קשרים, מלא חברים ומלא מלא כוכבים.

ראיתי אנשים שיש להם דפים על גבי דפים של חברים וכולם מצטופפים ליד האתר שלהם ונותנים להם קומפלימנטים. ראיתי אנשים מאושרים עם עשרות ואפילו מאות כוכבים והתחלתי לקנא. התחלתי לעסוק בשאלה הקיומית והמעצבנת, ששבועיים קודם לא הכרתי בכלל והיא: איך משיגים עוד כוכבים, הרבה ומהר !

הערת ביניים: איני רוצה ליצור את הרושם שאני כותב בציניות או בביקורת. האמינו לי שלא. אולי קצת בחיוך משועשע, אולי, אבל לא בציניות. אני מנסה לכתוב רק את מה שעולה באופן ספונטאני ומיידי בראשי כדי להבין את עצמי, מעין תראפיה אישית. בלי צנזור. שיהיה במסגרת האוטנטי.

שאמשיך ?

עוד משהו.

עכשיו הזמן להודות, שבמהלך הימים הראשונים הגיעה אלי בקשה יוצאת דופן שגרמה לי תחושת חלחלה, רגעית, כמובן, שלא ספרתי עליה לאיש וזאת מפאת כבודם של האנשים המעורבים ומפאת מבוכתי. שקרנותי ובושתי שלי, תודה לאל, חלפו להן כשהתחלתי לכתוב את מה שאני כותב עכשיו.

אז בטח תשאלו: מה קרה ? מה העביר בך חלחלה שהייתה עלולה חלילה לפגוע בכבודו של מישהו ?

ובכן, יקיריי, מצאתי בתיבת הדואר שלי בקשת חברות מ... גבר ! רחמנא ליצלן, גבר ?? ירעדו אמות הסיפין ותרעש הארץ, גבר ?! ועוד סתם גבר, אפילו לא חתיך !! סתם. אני פשוט לא מרגיש שיש כזה דבר, גבר "חתיך".

ובכן, בתחילה, בלעתי את רוקי בחרדה, סגרתי את המכתב, והעברתי אותו במהירות לתיקיית האשפה שחלילה לא יראה מישהו את הבושה. גבר הציע לי חברות, מה זה פה, סדום ? אבל, לאחר שהתעשתי ונרגעתי מחרדתי, עצרתי ופניתי לבחון את המצב החדש. ובכן, תודו, גברים, לפחות גברים הומופובים, הבקשה הזו מפחידה, כן, כן, מפחידה.

גברים בעולם הנורמאטיבי (הסטרייטי - המתרגם), לא מבקשים חברות מגברים. לא ! או שנהיים חברים, הווי אומר : נפגשים במקרה בצבא/ בעבודה, מכירים במקרה, טפיחה על השכם, מכה כואבת בגב, צ'פחה בצוואר, קללות, בן זונה, מניאק, מה קורה יא-הומו !! ועוד ועוד ביטויים חביבים המעידים נאמנה על חברות עזה, או שלא. זהו. אין באמצע. לא הצעה או בקשת חברות ולא פרידות סוערות. יש או אין. זה המוטו. יש עכשיו, אין בעוד שנייה. זהו. נגמר. 

אז איפה הייתי? כן, בקשת החברות המפחידה הזו, שנחתה עלי, באה בראשית כניסתי לקפה, ממש ביומיים הראשונים. אחר כך התבגרתי קצת, התגברתי קצת, נכנסתי ל"פוסטים" נוספים כפי שהם מכונים כאן, וראיתי שלהרבה גברים יש חברים וחברות. הבנתי שאני לא לבד. המשבר חלף פחות או יותר והייתי מסוגל לאשר את החברות, אבל, כאמור קודם, שיקרתי קצת ובאישור החברות (...אפילו עכשיו זה נשמע לי מוזר) כתבתי שכאילו לא ראיתי, נמחק בטעות, לא שמתי לב. בלה בלה בלה. עבר.

עכשיו אני מתוודה. שני החברים הגברים שלי שחשבתי שרוצים להיות בני הזוג העתידיים שלי, אל תעלבו בבקשה. אתם כנראה לא הומוסקסואלים וכנראה, לא התכוונתם לחברות מהסוג הזוגני אבל, אני מודה ומתוודה שבתחילה חשדתי שאתם כן.

אגב הומופוביה, כמו כל גבר נורמטיבי-כן (מלשון כנות), והדגש הוא על נורמטיבי-מצוי, גם אני ניחנתי בקמצוץ הומופוביה בסיסית. מה לעשות? זה כנראה טבעי לחוש קצת רתיעה מהומוסקסואלים, אחרת לא היו כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם הרתיעה הזו. אבל לדעתי ההבדל בין נאורות לבין חשוכיות הוא, מה שעושים עם הרתיעה הזו. האם מכסחים כל הומו ומראים לו מאיפה הדג משתין (לא כל כך מתאים כאן), או פשוט מתעלמים, עוברים הלאה ומתייחסים בנחמדות אמיתית ככל האפשר, אם אין ברירה אחרת.

על הרגש הטבעי האינסטינקטיבי להירתע, לי אין שליטה.

עד כאן ההתנצלות המיותרת, שאף אחד לא בקש ממני לכתוב, לטובת ההודאה הפומבית בהומופוביה שלי, שבמקרה שלי שייכת לסוג הנאור, לשמחתי. אז מחלו לי בבקשה.

וברשותכם, יושבי הקפה, אמשיך בנושא:

והנושא הוא: קנאה ירוקה, ירקרקה בכל מי שמקבל כוכבים ועיסוק חדש ומתמיד בשאלה, איך משיגים עוד. ומהר. כן, והרבה.

הייתי יושב מול העורך הריק ושואל את עצמי איזה דבר מדהים קרה לי לפני שנה או שנתיים שעשוי לזכות אותי בכוכבון ירוק. הייתי מוצא את עצמי מעלה ומוריד אפשרויות, ממציא אפיזודה, כותב ומוחק, מתקן ומתחרט ומסתבך והולך והולך ומסתבך... (זך, אני יודע ומוקיר).

תחושת הכתיבה הטהורה והאישית שבאה לי ישר מהקרביים כשכתבתי למשל על קרן, התחלפה במניפולטיביות זעיר-מעצבנת ומתחשבנת, והישירות הכנה נמכרה בעבור מרק כוכבים.

כעת, בהגיע עת הוידוי האישי וההיטהרות, אני נח ולא נכנס לקפה לבדוק. אני כותב ומעלה את ההגיגים האלה כדי לאפס את עצמי ולהחזיר לעצמי את השליטה בדחף-הטרי-והכול-כך-מיותר, שאימצתי. מזכיר לעצמי שלרגע אחד של חוסר איזון, חייתי בשביל מילים ושבחים של זרים ועכשיו אני בגמילה.

אני יודע שהאשם אינו בכוכב, או בצבע שלו. הבעיה היא כנראה בחולשה האנושית להיות "מחוק של מחמאות" ותהיינה רדודות ושטוחות כאשר תהיינה. בהיר ונהיר לי שהאשם הוא בצורך שלנו לקבל חיזוקים ומחמאות עד כדי התכחשות לאמת של עצמי. סליחה אם כתבתי שלנו, התכוונתי שלי.

החלטתי לקחת אחריות על הכתיבה שלי ולא להתייחס, או לפחות לנסות שלא להתייחס, לתגובת הקוראים, תהיה אשר תהיה.

התאווה לקילוסים קיימת בי ובכולנו, כנראה, אבל בי לי היא מפריעה והלוואי ויכולתי בלעדיה.