כל החולים ישבו במקומותיהם ולא הבינו מה קרה לאחראית. לאחר דקות מספר כולם התחילו ללכת לחדריהם חוץ מאחד חרדתי מאוד שרץ לאורך המסדרון לקרוא לאיש צוות לעזרה.                                   

אני האמת הייתי שקוע בהתבוננות באדם אחד שנראה שליו לחלוטין שם רגל על רגל ולפי איך שזה נראה מאושר מהסיטואציה. "לפתע הוא שם לב שאני מתבונן והתחיל לצחוק בטירוף שלצערו הרב חייב אותו להיכנס לתוך הזוועה, השעמום הנורא שרק הטובים מאיתנו מצליחים לשרוד ואני אחד מהם. ניסיתי ללכת אחריו למרות שהאחראים שקשרו את ידיו ואז הבנתי שהמשחק החל.                    

בצורה לא ברורה הצלחתי לגרום לעצמי להיות ליד החדר הנורא שהאיש הוכנס לשם ודי נגע לליבי הפגוע שיש משהו ממש כמותי שמתחיל כאן משחק שאני יודע כיצד הוא יסתיים לכן עלי לקחת אחריות ולמנוע ממנו את המעשה וכפי שהדבר צפוי היה לכם מראש האדם הזה הוא "ליאונל".            

אך הבעיה הגדולה שלהלחם מול אדם פסיכופט שכזה אפילו יותר ממני זה יהיה בעיה לכן אני חושב שאצטרך עוזר כדי שיוכל לרשום את האירוע הגדול בתולדות המוסד "מלחמת המטופלים". דפקתי על הקיר שבחדרי ביודעין שבצידו השני ליאונל נמצא שם ומקשיב לקולות סביבו כמובן שהדבר משגע אבל לדעתי בצורה כלשהי הוא הבין את הרעיון כי שמעתי אותו קורה "מי אתה, תזדהה" . לא השבתי מיד כי לא רציתי שהוא יבין מי אני כי הרעיון שלי שהוא יסבול, אך לצערי הוא לא השיב לדעתי הוא נפל לשעמום רב. לפתע שמעתי אותו מדבר אל עצמו בשקט שאני מעבר לקיר חשבתי שהוא עוד יותר השתגע. קולו נשמע לפתע קר ופגוע ובטון שגרם לי צמרמורת אמר מילה אחת "וויני".            

שאלתי אותו, "מי או מה זה וויני" הוא לא ענה מיד אך השיב לי בקול חזק ובטוח בשונה ממצבו הקודם "משהי מעברי שאני אעשה הכול כדי לראותה שוב ולכן לא משנה כמה זמן ינסו אני אצא מכאן כאשר היא תהיה שלי". מוזר, למה שלאדם חולה יהיה אכפת ממישהי כל כך אבל אני אף פעם לא הבין זאת וזה גם לא מעניין אותי. "מי אתה, ולמה מאז התקרית עם האחראית משמרת אתה לא מפסיק לעקוב אחרי, מה אני כל כך מעניין אותך" שאל בתסכול. "זה לא אתה שמעניין זאת האישיות שמאחוריך שמעניינת אותי"  השבתי "הרי אתה חושב שזה לא היה ברור שאתה אחראי על הנעשה היום" שאלתי ללא כוונה תחילה שיענה.

**

ליאונל ישב על המיטה עם הסדין הלבן הוא ביקש שלא יקשרו אותו כי אין הוכחות שעשה משהו. פניו התקרמו מרוב כעס כאשר מיכאל דפק ושוחח איתו מהקיר המשותף בניהם "לך מכאן, אבל לפני כן דע לך שאני עוד אמצא את הדרך לעוף מהמוסד הזה לא משנה כמה עינויים אצטרך לעבור. אתה רק חלק קטן מהמערכת אולי עוד נמצא יחד שפה משותפת, תציל או תפגע באורך חיינו". בזה סיים את דבריו נשכב על המיטה עם הסדין הלבן ונירדם באפיסת כוחות..