החלטתי להעביר לכול הקוראים, דברים מהלב, שכתבה בתי, ל"אביה"( שאינו אבא ביאולוגי),

אבל היה הרבה יותר מזה בחייו והיום איננו בחיים.

וכך היא כתבה...

................אבא יקר,

ביום בו לא היית יותר, תלש הרוח דף יקר מחיינו,

כך כתבנו על אבן קרה, שקשה להאמין שגופך קבור מתחתה.

ביום בו  לא היית אתנו עוד, ניסיתי לכתוב ולהביע את רגשותיי,

אך המילים נעתקו בגרוני, המחשבות נעלמו מראשי,

היד נעצרה מלכתוב והריקנות שבלב הוכיחה את עצמה גם על הנייר הנותר לבן.

איך אפשר לתאר בכמה מילים, את הקרבה החזקה והמשמעותית בין אבא לבת,

שלא היתה מעורבת בה אפילו לא טיפה אחת של קרבת דם.

ניתן לאמר שלפעמים הרגש חזק יותר,

הוא לא בא כמובן מאליו ויש יותר רצון להחזיק בקשר כזה.

קשר מתוך בחירה ולא מתוך חובה, מחויבות מתוך רצון ולא מתוך ברירה.

כך היה הקשר שלנו, תמיד חיפשנו את הדמיון ולבסוף תמיד דאגנו למצאו.

אלו שהביטו מהצד ולא ידעו... לא הבחינו לרגע, שבינינו הגנטיקה התאחרה לבוא,

כניראה שלא היינו זקוקים לה כדי להוכיח את הקרבה והאהבה שבינינו.

הכרת אותי כילדה קטנטנה, ליווית אותי כנערה ומנערה לתחילת דרכי כאישה.

היום הנני מרכינה ראש מול קברך ומוקירה תודה,

היית לי אבא נפלא, לתפארת, מורה דרך ואיש להערצה.

אני מודה על כך שהעולם הפגיש בינינו וכואבת את הפרידה,

כי יותר מכל הפרידה היא קשה.

לקום כל בוקר למציאות הקודרת והבלתי נתפסת ולהפנים את העובדה,

שאלינו שום דבר לא יחזירך.

עוד בחייך לימדת אותי מהי אמונה עצמית, חיזקת אותי בתקופות קשות

ואפשרת לי לעבור אותן לצידך.

לימדת אותי להאמין ביכולות של עצמי וליישם את אשר טמון בתוכי.

בתקופות קשות, יש את הצורך להאמין במשהו כדי להמשיך הלאה,

אני נאחזת במחשבה שמלמעלה רואים הכל, ומחזקת אותי האמונה,

שהינך צופה ומתמלא גאווה.

את היום שלפני מותך לא אשכח,

אמרנו את אשר בליבנו, בכינו, בכי שלא יגמר לעולם,

כי ידענו שעוד מעט הנורא מכל יגיע - המוות, ושזה הסוף!

אתה כל כך לא רצית למות וחששת שלא אסתדר לבד

ואני כל כך לא רציתי להשאר בדרך שלא נסללה עד תומה.

החיים פיצלו את דרכינו, אך בליבנו נשארה נשמה גדולה שלא תשכח לעולם.

אוהבת, וכל יום שעובר מתגעגעת יותר.

בתך.................