היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה,האמנם?

מי מאיתנו לא מכיר את אותם הימים (יום ראשון למשל) שאנו קמים בבוקר, והדבר היחיד שאנו רוצים זה לגלות שברק פגע בדלת הכניסה ,עץ גדול נפל והיום ,כמה שנרצה, איננו יכולים לצאת מהבית. שהיום זה יום שלא בדיוק מתאים (בלשון המעטה)
לפגוש את העולם..
אך מה לעשות שישנה מציאות שם בחוץ, ועם כל הרצון הטוב, היה לילה בהיר נטול גשמים ושום עץ לא חוסם לי את היציאה החוצה, באסה..
ובלית ברירה אנו נאספים,עוטים על פנינו מסיכה ויוצאים החוצה לפגוש את העולם.
אל נא תצקצקו בלשונכם,הגיוני וטבעי שגם כאשר אנו חשים תחושות שליליות בתוכנו יהיה לנו את היכולת להיות בקשר איתן ועם זאת למצוא את הדרך להיות בקשר עם הסביבה בצורה מיטיבה.
אך מה קורה כאשר החוויה הזו הופכת לחוויה פנימית ויומיומית?
חוויה שבה אני חש שאף אחד לא מכיר מי אני באמת, ומה עובר עליי,ושהדרך היחידה שבה יקבלו אותי ואוכל להתנהל בעולם היא רק כאשר אחצין משהו ששונה לחלוטין ממה שאני מרגיש או חש מבפנים? כי אולי אם יגלו מי אני באמת ,לא יאהבו אותי? יחשבו שאני מוזר? לא ירצו בחברתי?

רבים מהאנשים הפונים לטיפול מביאים סימפטומים הנובעים מהקושי להחזיק את ההפרדה בין שני החלקים האלו, הם אינם מסוגלים/רוצים יותר להתנהל בצורה כזו,אולם הפחד לפגוש את העולם בצורה כל כך חשופה (בחוויה שלהם) משתלט עליהם.

תהליך היציאה אל העולם אינו פשוט,הוא מפחיד, מאתגר,ומטלטל.
אך בחוויה שלי תחילתה של חוויה מתקנת יכולה להתאפשר כאשר ניצב מולנו אדם,מטפל,שמוכן להיות איתנו באותם מקומות שאותם אנו רוצים להסתיר מן העולם,אשר נותן לנו חוויה שלא רק שאנחנו בסדר,אלא יותר מכך- כמה מדהים לפגוש אותנו, את מי שאנחנו,שרואה שיש בתוכנו חלקים נפלאים שרק מחכים להזדמנות לפגוש את העולם,ושמזמין אותנו להוציא אותם לאור.
ואיך אומר ג'ון לנון - "You may say I'm a dreamer"
ואני אגיד ...not dreamer, i'm a Believer