על הכתפיים של סיזיפוס

TheMarker Cafeעוליליתלא לומר את הכלעל הכתפיים של סיזיפוס

לא לומר את הכל

סיפורים קצרים, שירים, גיגיות של הגיגים

על הכתפיים של סיזיפוס

‎7

16 תגובות יום שישי , 1/2/08, 19:15

הילד שלו התבייש. לא רצה ללכת לחברים. רצה הביתה. לאבא אמא. מה שבטוח. שם לא צריך לפחד. לא צריך לוותר. בבית היה הכל. חיבוק של אבא. בכי של אמא. דור שני לשואה.

אבא הושיב אותו על הכתפיים. קצת התבייש, האבא. אבל לא הייתה לו ברירה. לא יעשו את זה במקומו. חבל שעכשיו לא יום עצמאות להרכיב ילדים על הכתפיים. לראות זיקוקים. אין כבוד גדול להביא על הכתפיים ילד בן שלוש או ארבע לחברים. ללמֵּד אותו לרוץ. לרכב על אופניים. לטפס על עצים. אפילו ליפול. עכשיו אני רוצה לשחק עם נועה. בטח אבא ואמא שלה לא רוצים אותי, אמר הילד לאבא. ועוד איך הם רוצים. דברתי איתם. נועה כבר מחכה לך, חיבק האבא את בנו. האגוזים החומים בעיניים של הילד התקלפו מתוך הבכי. נצצו תחת זרדים של ריסים.

הילד גדל. הרבה נועות בחיים שלו. אבל האמא נשארה מאחור. ואז האבא, קצת עייף, נתן לאמא יד ונכנס איתה לתוך הקפה.

דרג את התוכן:

תגובות (16)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

עולילית

10/2/08 23:49:

דרמליץ / סמדר יקרה,

את צודקת. אכן אב מסור טוטאלית.

אבחנה דקיקה יש לך!

סמדר לומניץ

5/2/08 08:02:

צטט: עולילית 2008-02-03 09:55:16

לדרמליץ?

אכן. הווית הבית קשה מאוד. הילד למד לשחק במהלך השנים. כבר לא היה זקוק לאביו שייקח אותו לחברים. לחברות. כבר היו לו נועות למיניהן.(כמו החברה שהיתה לו בילדותו).

ואז לוקח האב את אשתו (מופיעה בפסקה ראשונה, בוכָה, דור שני לשואה) ומלמד אותה איך לשחק, כלומר - איך להתחבר עם אנשים.

האב הוא החישוק שמחזיק את המשפחה, אבל הוא כבר עייף.

מקווה שהפוסט ברור יותר. אני מודה לך על גילוי הלב, והוא עדיף בעיני עשרות מונים על פני תשבחות חביבות.

אגב, בקרוב עומד לצאת לאור ספר שלי, הכולל עשרות סיפורים קצרים.

תודה לך על ביאורך

איזו דמות אב מרגשת, כולו למען

אוהבת גם את הבחירה בשם נועה

הרבה הצלחה

מקווה שתקדישי פוסט לספר

סקרנית לדעת יותר

עולילית

3/2/08 09:55:

לדרמליץ?

אכן. הווית הבית קשה מאוד. הילד למד לשחק במהלך השנים. כבר לא היה זקוק לאביו שייקח אותו לחברים. לחברות. כבר היו לו נועות למיניהן.(כמו החברה שהיתה לו בילדותו).

ואז לוקח האב את אשתו (מופיעה בפסקה ראשונה, בוכָה, דור שני לשואה) ומלמד אותה איך לשחק, כלומר - איך להתחבר עם אנשים.

האב הוא החישוק שמחזיק את המשפחה, אבל הוא כבר עייף.

מקווה שהפוסט ברור יותר. אני מודה לך על גילוי הלב, והוא עדיף בעיני עשרות מונים על פני תשבחות חביבות.

אגב, בקרוב עומד לצאת לאור ספר שלי, הכולל עשרות סיפורים קצרים.

סמדר לומניץ

2/2/08 20:48:

"האגוזים החומים בעיניים של הילד התקלפו מתוך הבכי. נצצו תחת זרדים של ריסים"

איזה משפט יפהפה

גם אני לא פענחתי עד תומו את הסיפור

הווית הבית גלויה וקשה

וגם ייחודו של הילד

סקרנית לדעת יותר