כותרות TheMarker >
    ';

    ערפילית אוריון

    חוויות, הגיגים ושאר ירקות

    תגובות (13)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      15/3/14 20:52:
    כיף לחזור לנוסטלגיה פורים שמח
      15/3/14 12:49:
    מצטרפת אל העם - איך נראים השידה והטרנזיסטור והסטטוסקופ?
      15/3/14 07:17:
    העם מבקש תמונות של מכשירי הרדיו הישנים והשידה.
      14/3/14 23:46:
    הוצאת את הדודה אידה מהנפטלין וגם את הזכרונות שלי :) סיפור מקסים.
      14/3/14 18:49:
    אני מצטרפת למגיבים אחרים, גם במשפחה המורחבת שלנו , שחלקה אמנם הגיע מגליציה, אבל הדודה אידה, בהחלט לא.
      14/3/14 11:12:

    לי דווקא הזכרת עכשיו חברה אחרת. של מקררים פרידמן. אלא מה :)

    [ כמעט כתבתי free the man  אבל השורשים הפולנים תמים ]  וכתוב נפלא! 

      14/3/14 08:02:
    מרגש, נוסטלגיה..
      13/3/14 22:53:

    .

    תודה לך.

    סיפור מרגש ומוגש בטעם.

    בונבונייטה צודקת, הדודות הללו הן אושיה ידועה ברוב ה"משפחות הטובות". גם אצלנו היו קרובים שבביתם היו חוקים כמו שאין לפתוח את המקרר לעיתים תכופות מדי, שמא נבזבז חשמל.
      13/3/14 20:12:

    *
    מקסים, וכל כך מוכר. לכל אחד מאתנו הייתה דודה כזו.
    חייכת אותי

      13/3/14 18:55:
    תודה, גרמת לי לחייך..
      13/3/14 17:41:

    אשה מיוחדת.

      13/3/14 14:50:
    איזה סיפור! גליציה טבריה חיפה תל אביב, דודה אחת ומקרר.

    דודה אידה

    13 תגובות   יום חמישי, 13/3/14, 13:52

    הדבר הראשון שמכה בך, הוא הריח. ריח הנפטלין, חומר המשדר זקנה. חומר ששימש בעבר הלא רחוק כמגן מפני חרקים ומזיקים דומים. חומר מסרטן. אם כי במקרה שלה, אבי שהיה מומחה עולמי לחומרי הדברה, טען לא פעם שהנפטלין האריך לה את החיים. ברגע שמתחילים אתו, הוא לא עוזב אותך. וכך, השידה שכבר יותר משלושים שנה לא נמצאת בדירה ספונת הנפטלין ברחוב בצלאל 29 בתל-אביב, עדיין מדיפה את אותו ריח עז, למרות שנוקתה, נשאבה, שויפה ונצבעה שוב ושוב.

     

    על השידה מונח סטטוסקופ. דודה אידה היתה רופאה.

     

    עד לגיל 17, גדלה כבת זקונים, הכבשה השחורה של המשפחה בעיירה בגליציה, ולא בטוח כלל כי חבשה את ספסל בית-הספר שם. יום בהיר אחד, כך סיפר לנו סבי, החליטה כי היא רוצה ללמוד ולהיות רופאה. ארזה את חפציה, נסעה ברכבת לברלין, למדה גרמנית, השלימה השכלה תיכונית, ולמדה להיות דוקטור למדיצינה ואף קבלה את הדיפלומה הנכספת. השנים היו שנים קשות בגרמניה והכסף שהספיק לחשמלית בבוקר, כבר לא הספיק לנסיעה חזרה בערבו של יום. ואז בהחלטה ספונטנית אחת, החליטה כי עתידה אולי יהיה טוב יותר בפלשתינה, הרי גם אחיה הגיע לשם, ואף בנה את ביתו בעיר החדשה תל-אביב, ואחותה, כך הבינה לאחר נתק של שנים מהמשפחה, מנסה את מזלה בעמק – בבית-אלפא.

     

    ד״ר אידה ליכט, קבעה את מקום מושבה הראשון בטבריה. יכול להיות שמזגה הלא יציב גרם לכך או שניצני מחלת הרדיפה כבר החלו לבצבץ. בכל אופן, עד מהרה נודעה כרופאה ״המשוגעת״ של העיר. מסופר על אחד מגואלי האדמות בעמק, אולי אפילו יהושע חנקין בכבודו ובעצמו, כי כשחש ברע, יעצו לו קרוביו ללכת לד״ר ליכט שתרקח לו תרופה. עצם המחשבה על ההליכה לד״ר ליכט, כבר גרמה לו להרגיש בריא לחלוטין.

     

    ליד הסטטוסקופ, מונחים שלושה מכשירי רדיו-טרנזיסטור בגדלים שונים. תמיד כשאנו הילדים, ביקרנו אותה, שלושתם היו פתוחים בקול רם למדי בכל אחד מהחדרים בדירה: במטבח, בחדר השינה ובסלון. הרדיו, רשת ב׳ בלבד, שעות מסוימות בלבד, שימש לה כמקור ידע וקשר עם העולם החיצון. לזכותה יאמר כי היטיבה להבין ולהבחין בין עיקר וטפל ואולי אפילו לנבא.  זכורות לי במיוחד ההטפות שלה על כך שבבוא היום, כשאצטרך לבחור מה ללמוד באוניברסיטה, כדאי לי להתרכז בקיברנטיקה. כששאלתי אותה למה היא מתכוונת, שהרי מעייני היו נתונים בעיקר לים, גליו ולבנות שחיכו לנו על החוף, נסתה להסביר לי על מרחב דמיוני, לא ממשי, שכל הידע האנושי נמצא בו וזמין לכל… היא נראתה לי הוזה כתמיד, ואני המשכתי לאכול את קומפוט האפרסקים בסירופ שהגישה לי. צחוק הגורל הוא שפרנסתי היום מבוססת על הקמת אתרי אינטרנט למוסד אקדמי גדול.

     

    ''


     ליד השידה  ניצב, באופן מפתיע, מקרר ״פילקו״ ישן. זה היה המקרר ששימש אותה במשך עשרות שנים ונדד אתה, יש אומרים מהדירה בטבריה, לדירה ברחוב צפרירים בחיפה ומשם לדירה בקומה החמישית (ללא מעלית) ברחוב בצלאל. המקרר במצב ״כמו חדש״! ואין בכך פלא גדול, שהרי לדודה אידה, דודתו של אבי, היה חוק, אחד מני רבים: מקרר פותחים מכסימום שלוש פעמים ביום! חוק מצוין: שומר על המקרר, שומר על מה שבתוכו, וגם על הגזרה…

     

     יום אחד, אי שם בתחילת שנות השמונים לחייה, החליטה הדודה כי היא רוצה להחליפו. קמה בבוקר, פסעה במרץ לחנות מוצרי החשמל והזמינה לעצמה מקרר חדש. כשהביאו אותו לביתה, התעקשה, כי לא יקחו את הישן, ויעדה אותו לנו, ילדי אחיינה. ״מה נעשה בו?״ שאלנו.  ״תשימו בו ספרים! זה ארון מצויין!״  וכך, הוזמנה הובלה נוספת והמקרר הישן נדד אל ביתנו, ומספר שנים אחר כך, גם השידה, הספרים בגרמנית – שלא החזרנו למכון גתה, הסטטוסקופ מכשירי הרדיו-טרנזיסטור והנפטלין.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      עדן אוריון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין