השומר עצמי אנוכי? דודי רצם.
מתוך: "נגיעות קדם ציור".

שפיות מכילה: צלילות, בהירות ותקינות המשקפות את יכולותיו של האדם לפרש את זהותו האמיתית - באופן המקובל בחברה בו הוא חי, בהנחה שביכולתו להבדיל בין מציאות לבין דמיון ולהפעיל שיקול דעת סביר.
כידוע, הטכנולוגיה התקשורתית שינתה את פני החברה והפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו,לדוגמה: הטלפונים הסולריים וכו'...
מכשיר הטלפון הקטן, עוטה מעין מסכה דיגיטלית המאפשרת לנו לא לחשוף את פנינו.
לא פעם סיקרן אותי לראות את עצמי מבעד לעיני המסכה של אדם אחר.
חשבתי שאולי דרכה אלמד להכיר על המסכה החיצונית שלי?
באחד מהרהורי שאלתי לתומי: "מעניין מה היה פעם כשלא היו המכשירים המודרניים"?
מכיוון שחשוב לי להבהיר דברים מהותיים עם עצמי בקול,
יוצא לי לעתים לנהל את המונולוג /דיאלוג לפני אנשים,
למרות שבמודע אני ער לעובדה שהתהליך הנ"ל יוצר תחושות לא נוחות.
השקעתי מחשבות בסוגיה, כיצד להיות דומה בהתנהגותי לנורמה המקובלת על מנת שלא למשוך תשומת לב מיותרת.
באחת מהן, מצאתי פתרון יצירתי שבאמצעותו יצרתי שימוש נוסף למכשיר החכם, הפכתיו לחבר המקשיב בעל כורחו.
כשהמונולוג / דיאלוג מתקיים בתוכי, אני שולף מהכיס את הנייד ומשוחח ללא חשש ממבטם של אנשים.
"הלו ! אתה שם, שאלתי בקול? השני שבתוכי- שותק.
לפעמים הוא עונה ואני משיב לו בקול.
אני מעלה בפניו תהיה והוא... מערער- מאזן מחשבה.
כך נמשכת ומתפתחת השיחה...
לא פעם תהיתי: "האם בין האנשים שמדברים בעזרת הנייד, ישנם כמוני"?
כידוע, זאת נורמה מקובלת לדבר ליד האנשים לתוך המכשיר.
לשמחתי, המכשיר הסלולרי מהווה חיזוק חיובי, בו אני מסווה את בעיותיי ומשפר את בטחוני העצמי.
האומנם?! 
"אליה וקוץ בה". מסתבר, כשמדברים מעל ל"נורמה" האוזן מתבשלת.
בעיה שנפתרה יצרה בעיה אחרת. 
התוצאה - קרינה מיותרת.
***כל הזכויות שמרות לדודי רצם.