הייתי בטוחה שאצליח להתחמק. לא להתייחס ליום האשה. שהוא יעבור בלי התייחסות. אז הוא עבר.
אבל אני מרגישה דגדוג כזה, בעיקר לאחר קריאה. של תכנים מסוימים. של נשים, של גברים, בגילאים כאלה ואחרים.
אני לא חוגגת את יום האשה. לא כי אני איני אשה. אני אשה. אני קודם כל בת אדם. אולי בן אדם. אולי בת חוה בכלל. אני לא ממש רואה שוני גדול בין ההגדרות. והיו שנים. בגיל צעיר יותר, שהייתי בהחלט מיליטנטית מאד.
מעולם לא שרפתי חזיות. למרות שעד היום, אני ממש לא חייבת חזייה בכדי שהחזה שלי לא יביט אל הרצפה. אני גם לא מרגישה צורך עז להוכיח לאף אחת ולאף אחד שאני שווה יותר. אני שווה. בעיני עצמי בדיוק את מה שאני שווה.
יש דברים שאני עושה נפלא. יש דברים שאני עושה בסדר. יש דברים שאני פשוט לא יודעת לעשות ולעולם לא אדע.
תמיד הצטיינתי דווקא במתמטיקה ובמדעים מדויקים, מה שלא מפריע לי עד היום לטעות בחשבון פשוט. אני יותר טובה בערכים גדולים, בתיאוריה, שם אני שוחה כמו דג במים עמוקים ובהירים מאד.
לפני שנים, כשעבדתי בתפקיד ניהולי לצד גברים בתפקיד מקביל, הרווחתי יותר מאשר המקבילים לי באותה עמדה. בלי קשר להיותי אשה, עם קשר לזה שהבאתי יותר תפוקה. נכון, אני מתייחסת אל המגזר הפרטי.
זה פוסט קצת אחר, מאשר הכתיבה שלי בימים אחרים. אני יודעת שיש נשים עם פחות מזל, אני גם רואה, לצערי, בלי לעשות הכללות, שרוב הקבוצות שבאות לעזור ולהציל נשים, שבראשן עומדות נשים מוצלחות, נשים שיש להן בבית בן זוג בעל עסק מרשים ומשאבים כספיים בלתי נדלים, הן נשים שלא ממש יכולות, למרות הרצון העמוק, להבין באמת, מה אילו שאין להן פה, ממש, אבל ממש צריכות.
מעולם לא אהבתי את המינוח אפליה מתקנת. האפליה, תמיד הפריעה לי. מאז ומעולם. נכון, פעם הייתי יותר לוחמנית, פעם ספרתי כמה מרצים גברים היו לי וכמה נשים. כמה מנהלים וכמה מנהלות.
אני יכולה להצהיר בפה מלא, אולי זה רק הנסיון שלי, אני העדפתי את המנהלים. וגם שם לא את כולם. המנהלות שהכרתי, היו נשים שלא היה לי נוח לקבל את מרותן.
בכל מקרה, אני טיפוס שלא ממש מקבלת מרות. לא ממש אוהבת סמכות, בעיקר אם אני לא יכולה לשאת עיניים מעט יותר גבוה ממני, או סמכות שבאה בלי סיבה.
אז הנה, אני יושבת וכותבת משהו בלתי פופולארי בהחלט, על יום האשה .. |