איתרע מזלי, וביום שרבי לוהט מצאתי עצמי באולמו של כבוד השופט יענקל מנדלוביץ (שם בדוי כמובן), עדה לדיון מקרי- תביעה קטנה. קטנה, אמרתי? כל כך קטנה, עד שאלמלא נקלעתי, עקב אי הבנה שהיא מחדל מצער בפני עצמו, לאולמו של כבוד השופט הנ"ל, לא הייתה זוכה להגיע לאפס קצה תודעתו של הציבור, בודאי לא להירשם בדברי ימי העמים. אדרבא; כה זעירה הייתה התביעה- שולית, וחסרת חשיבות- עד שחלקים מהדיון נשתכחו מהנוכחים, עוד לפני שהוא הסתיים. (ומצער שכך, כיוון שכתוצאה, חזרו המתדיינים על דבריהם שוב ושוב בערבוביה גדולה ותוך ויכוחים מיותרים בעליל).

אולם, מדוע להכביר מילים על הקדמות? אגולל את האירועים כסדרם וכהווייתם - "דבר דבור על אופניו", ואפתח בתיאור הטופוגרפיה והנפשות הפועלות, וראש לכולם - "כבודו".

איש גבה קומה וכבד משקל הוא מנדלוביץ, הליכתו שפופה מעט, וגופו מכונס כמבקש להצניע את גודלו. עיניו , המציצות תחת גבינים עבותים- רכות, והוא מדבר בקול נמוך ושקט, שמלכתחילה אין ולא היה לו כל סיכוי לגבור על הסערה שעתידה להתרגש על אולמו. אמנם, לרגע אחד-עם כניסתו - הושלך הס באולם  , אולם היה זה, למרבה הצער, רגע אחד (ולא מאפיין) של חסד, בו הצליח מנדלוביץ' להשליט סדר ו/או מרות כלשהם, על מה ו/או על מי שהתרחש באולמו בהמשך.

מולו, ששות אלי קרב, ניצבו שתי גברות נכבדות. מן הצד האחד- התובעת. גברת בשנות הארבעים לחייה. לחייה סמוקות ולא מרוז', ושיער העורב שלה מתוח לזנב סוס, בו צנפה , כבשוט, בכל פעם שהניעה את ראשה באי הסכמה- מה שקרה בכל פעם שיריבתה פצתה את הפה, והתברר כמצב כמעט סטטי. שפתיה הדקות אותן שרבבה בהתרסה, לחייה הגבוהות, ועמידתה הנוקשה כעמידתו של קצין קג"ב במסדר הבוקר, העידו על מוצאה הסובייטי. כך גם נעלי העקב המהודרות בהן טופפה באופן ספוראדי אך מרתק למדי, כאילו מפעם לפעם נזכרה לתרגל צעדי "סטפס" .

מנגד יריבתה- הנתבעת. גם היא בשנות הארבעים לחייה, אך בניגוד לחברתה - קוקטית להפליא. לכבוד המאורע, התהדרה בטייטס שחור וגופיית גולף שחורה ואופנתית, וקינחה בעקבים העלולים לגרום לעמוד חשמל ,התקף ורטיגו . ציפורניים ארוכות, משוכות באדום בוהק, השלימו את ה"לוק", והיא הרבתה להניח יד על הלב ולהישבע במבטא צרפתי קל, בכל מה שחלף במוחה באותו רגע.

מאחורי הקוקטית , בזרועות שלובות, התיישבו ארבע מטרוניתות מחומצנות לעילא, ופניהן חמורות כשורת המקהלה בטרגדיה יוונית. בכל פעם שהקוקטית דיברה, הן הגיבו בהנהונים, קריאות תדהמה, שבועות וחרמות, ושאר מחוות של הזדהות ו/או השתתפות, לפי הצורך, (ואף למעלה מן הצורך). בכל פעם שהסובייטית פצתה פה, הן הניעו את ראשן לשלילה, צקצקו בלשונן וספקו כפיים. תפקידן הרשמי בכח, אשר לשמו טרחו והתייצבו, היה להעיד אודות עניינים שונים וחשובים, כפי שיתבהר בהמשך.

לעומת הכוחות הרבים בצבא הקוקטית, הסתפקה הגברת מהקרמלין בתגבורת צנועה- רפליקה מדויקת, אך צעירה יותר, שלה עצמה, שהציגה עצמה בפני השופט, עת ניסה למפות את שלל הקרואים שפקדו את האולם, כבתה היחידה. למורת רוחה של אמה, התעקשה זו להתמקם בספסלי האויב דווקא, מאחורי שורות הבלונד, שם יכולה הייתה לעסוק באין מפריע במשלוח מסרונים מהנייד שלה, ככל הנראה לצורך הזעקת כוחות חילוץ, במקרה הצורך.

זוהר הבלונד שהציף את אולמו, סימא את עיניו של מנדלוביץ' עד כדי אבדן עשתונות, וגרם לידיו הדוביות לרעוד קלות. "ובכן", כחכח בגרונו בעצבנות, וסיפר שקרא את כתב התביעה והתרשם כנדרש, מה שזיכה אותו בעיקום שפתיים דמוי חיוך, מהחזית הסיבירית. הוא המשיך וסיפר, שגם את כתב ההגנה קרא, וגם בו מצא טעם רב, מה שזכה לתשואות אצל החבורה הבלונדינית.

המחומצנת הימנית הקיצונית אף ראתה לנכון לחזק את ידיו וציינה, לפרוטוקול, ש"מה שכבודו אומר הוא מובן מאליו"- אמירה שזכתה להסכמה גורפת מקיר לקיר.

מנדלוביץ', מעודד מתגובות הקהל, המשיך ביתר אומץ להציג מתווה פשרה, אשר בעיניו הגבריות הייתה הגונה והגיונית. "עסקה פשוטה", הוא הציע. הקוקטית, תעניק לסובייטית, ארבעה שיעורי השלמה, אשר יזכו אותה בקבלת תעודה רשמית, ודיפלומה כדת וכדין, להיות בונת ציפורניים בישראל, ובתמורה, תוותר הסובייטית על דרישתה להחזר שכר הלימוד, ובא לציון גואל. "אחרי הכל", דיבר אל חלל האולם בחיוך חולמני תוך שהוא נמנע להביט בעיניה של אף אחת מסוימת, "מדובר בסכסוך קט , שאפשר לפתור בלחיצת יד", "ומדוע", הוסיף בנימה אופטימית ואף פרקטית במידה- "לדוש בעניין, כשקיים פתרון פשוט שלאחריו תוכלנה כולן ללכת הביתה שמחות וטובות לבב..".

טובות לבב?? שבעה זוגות של עיניים רושפות ננעצו ב"כבודו" כבבובת וודו נידפת, וניערו אותו מהפנטזיה ההוליסטית בה שגה. בתוך ננו-שניות, נסוג מבטו המבוהל אל מתחת לגביניו, ויחד עמו נסוג מנדלוביץ' עצמו, מכל הצהרותיו והצעותיו לסדר.

האמנם סבר, הקשתה הקוקטית, עם יד על הלב ובעיניים דומעות, שהפמליה כולה נתכנסה מכל קצווי הארץ והפזורה, רק על מנת להגיע לפשרה מטופשת אשר תאלץ את הניצות לבלות יחד עוד ארבע שעות תמימות?. האין הוא מבין שמדובר במתכון הרה אסון? שלבה של הקוקטית לא יעמוד ב"סטרס"?. "לא ולא ", הנהנה בעצב, ועמה יחד פמליית העדות. כבודו עוד לא השכיל להפנים את גודל כפיות טובה , את בגידתה המקוממת של תלמידה אשר סרחה , נעדרה מארבעה שיעורים מתוך שנים עשר, ולפיכך, בשום אופן- הדגישה,והדגישה שוב, -בשום פנים ואופן! ובשום אופן ופנים, אינה זכאית לקבלת תעודה. "התביעה הזה , זה כמו חרב בלב שלי! " סיכמה את דבריה, והדגימה את עוצמת השבר בסימפטומים של התקף לב ממשמש ובא, עד שהמקוננות חשו להרגיעה.

"תראה מה קרה עכשיו, לא חבל?" נזפה הגבוהה שבחבורה במנדלוביץ', שמחה אגלי זיעה שהצטברו על מצחו. המבט המאוכזב שהבלונדה ירתה לעברו היה מוכר לו, והוא נזכר ששוב שכח לשלוח לאשתו פרחים ליום ההולדת, והוא ישלם על כך. "גבירותיי..." הפציר בקול נכאים, אך חזית הבלונד התעלמה ממנו במפגיע , עד שבייאושו פנה לתובעת.

"ומה יש לגבירתי להגיד?" שאל את הסובייטית, שעד אותו רגע שמרה על פני פוקר וכעת התעוררה לחיים. "מה יש לי להגיד?" שאלה, וחזרה על שאלתה מספר פעמים, כשבכל פעם עלתה בחצי אוקטבה עד שהצליחה ללכוד את תשומת ליבם המלאה של כל הנוכחים.

"כן.." לאט מנדלוביץ' כשהמתח הפך כבד מנשוא. " מה יש לך להגיד?".

או אז, שלחה הסובייטית את ידה לתוך תיק עור שחור , ממנו שלפה קלף מנצח (תרתי משמע) שאותו הניפה אל על כמתאבקת WWF בסיבוב ניצחון , תוך שהיא סבה על עקביה בהילוך איטי ומציגה קבל שופט, קוקטית , ארבע בלונדות פעורות פה, וילדה אחת אדישה למתרחש..... דיפלומה רשמית לבניית ציפורניים בשיטת פרנץ' פרדייז היוקרתית, הנושאת את שמה המפורש של הקוקטית, ולוגו מוזהב בהתאמה !!!!! "אין לי תעודה??" הטיחה בקוקטית, "אין לי תעודה??" "למי אין תעודה??"

הקוקטית לקתה בהלם (ולרגע מבורך גם באלם), ובשורת מעריצותיה השתררה אנדרלמוסיה מוחלטת . האמצעית משמאל הצביעה, ומשלא קיבלה את רשות הדיבור הכריזה שזו שערורייה, זו שלידה ביקשה שיסבירו לה, הקוקטית עברה לצרפתית, ומנדלוביץ' שגם כך ניסה להדוף מיגרנה מתמשכת, ניסה לברר במה בדיוק הוא נדרש להכריע לאחר המהפך המרעיש, ולבסוף חזר על מה שכבר היה ידוע לכל- "אז יש לך תעודה?"

למען הסר ספק , חזרה הסובייטית להניף את התעודה כנושאת את דגל הסובייט העליון במצעד הראשון במאי בכיכר האדומה , אלא , שבשלב זה התאוששה הקוקטית ויצאה בהכרזת מחץ, לפיה הכינה את התעודות כבר בשיעור הראשון, ולכן "זו לא חוכמה!".

לשווא ניסה מנדלוביץ' לברר אם יש לקוקטית טרוניות או טענות נוספת, בדבר תוקף התעודה או הימצאותה המפתיעה בטריטוריית הבבושקות . הקוקטית רק משכה בכתפיה וביקשה להדגיש שוב, כי יריבתה נעדרה מארבעה שיעורים תמימים, והמשיכה ברצף בלתי נשלט לגולל את הסילבוס המלא של הקורס, כולל מניקור, פדיקור, בניית ציפורניים, וגם כמה תובנות מאירות עיניים בדבר ההבדל בין בניית ציפורניים למריטת גבות והורדת שיער באיזורים האינטימיים. "האם כבוד השופט סבור שמי שהחמיצה שיעור לוחמה בפטריות, ראויה לקבלת תעודה?" סיכמה, והשאלה הרטורית, וכפי שכבר התברר, גם תיאורטית למדי, נותרה תלויה בחלל כאצבע מאשימה.

מנדלוביץ' נראה מהורהר, ולרגע נורא אחד התעורר חשש שבכוונתו להביע עמדה בשאלת הפטרת, אך בסופו של דבר, נסוג משגיונותיו ובלשון רפה הורה לסובייטית לחקור את העדות.

הס הושלך באולם. הסובייטית קימטה את מצחה, עצמה את עיניה, ולאחר שניות שנדמו כנצח, נקטה במהלך שהיה מפתיע אפילו את קספארוב בשעתו, והטיחה במחומצנת השמאלית מימין את האישום האולטימטיבי- "איך את יכולה לקרוא לעצמך חברה שלי?"

ה"נאשמת" ההמומה הזדעקה כמובן, בשל האישום ה"שקרי והלא צודק" , ונשבעה בכל אשר לה, וגם במה שלא, ש"האמת תצא לאור", ואת השאלה בדבר חברות אמת , הפנתה לזו שעל ידה, שבתורה הפנתה אותה לאחרונה שבשורה, שלא יכולה הייתה לענות כיוון שהייתה שקועה בשיחה ערה עם הבבושקה הבת, בדבר הקליטה הלקויה באולם בית המשפט.

"שתדע לך אדוני, שיש הרבה בנות שיש להן פחד מבניית ציפורניים", ניצלה הקוקטית את המהומה כדי לתפוס רגע של "tete a tete " עם כבודו, וזו שמאחריה הוסיפה, ש"גם גברים עושים גבות", ושלחה מבט ביקורתי בגביניו של מנדלוביץ' אשר מיהר לגונן עליהם בידו לפני שאחת הנוכחות תזנק עליו עם פינצטה חשמלית.

משכלו כל הקיצין, והשופט הנכבד נוכח שאין כל סיכוי להסית את הדיון לאפיק קונסטרוקטיבי , ותוך שהנוכחות מנהלות דיון סוער בדבר חידושים בתחום הפרנץ' מניקור, התחיל מנדלוביץ להכתיב את פסק הדין.

הימנית הקיצונית הייתה הראשונה להבחין במחטף. "הגעתי מירושלים", הזדעקה, "ואני רוצה להגיד את דעתי". חברותיה כמובן, החרו החזיקו אחריה.  

מנדלוביץ', סחוט ואפאטי, המתין בסבלנות, ורק לאחר שוידא שאין התנגדויות ו/או הסתייגיויות נוספות, סיים את דבריו בקול ענות חלושה, וחתם. ונדם.

ואיך נגמר? הקוקטית ניצחה, והודתה לכבודו ולאל הטוב במתק שפתיים, על שהצדק נעשה. הסובייטית ספגה את המפלה בפנים חתומות, וחשבה לעצמה שגם נפוליאון ניצח עד שהוכנע על ידי החורף הרוסי, וכול כלב ביג'י יומו. .

מנדלוביץ קיווה שיש לו אקמול בתיק, וחשב שהוא בכל זאת אוהב קצת את אשתו, ושיכול היה להיות יותר גרוע.