לכבוד המקטרגים למיניהם באסתר ובמגילה.

    עלי להודות שמפריעה לי מאד הבקורת כלפי המגילה שמטיחים בה אנשים שונים, ללא ידיעה של הדברים, כפי הנראה. כדי להיות ישרה עם עצמי עלי לספר על עצמי אני חופשית מדת, אבל מעריצה גדולה של הדת היהודית בגלל היותה דת של האדם, ויש בה דבר מיוחד מאד והוא ואהבת לרעך כמוך. זו דת חברתית בעקר, למען החיים ושיהיו חיי האדם טובים יותר. כך אני קוראת את הדברים. מכאן אבוא להסביר את טעוני בהגנת המגילה המיוחדת, (מצחיק, כאלו
המגילה זקוקה להגנתי) המאפשרת לנו הצצה נדירה אל חיי העם בתקופה מסוימת, במקום גלות מוקדם מאד, כלומר לאחר חורבן בית ראשון, סמוך לעליה הראשונה שאפשרה את הבית השני. כלומר אנחנו נמצאים איפה שהוא במאה

ה-5 לפני הספירה, בערך. אירן, היא אימפריה גדולה ועצומה, בתוכה עמים רבים, והיא מאפשרת כמו בימי קדם, אפשרות פולחן לעמים הכלולים באימפריה שלה. בו בזמן מתהווה הדת הזורואסטרית בקרבה. המלך מתעניין מאד בדת החדשה הזו, ודת זו מקבלת תנופה באירן. המלך הזה אחשורוש נודע ברבים כלומר בהיסטוריה הכללית כקסרקסיס, המלך האדיר של פרס ויש המשערים שזה המלך שתקף את יוון וכמעט שטף, עבר, וכבש את כל חצי האי ההלני, כולל הפלופונס. קרה להם נס ליוונים והם בשארית כחם הדל, או נכון יותר בעוז רוחם, או בעוז רוחו הנדיר של המלך ליאונידס, הספרטני, שנתמלא גבורה נדירה וסחף את בני עמו השבורים לקראת הבסת האויב הפרסי הגדול והחזק פי כמה מהם. אולי גם משמים עזרו להם, כאשר הצי האדיר של המלך הפרסי נהרס בלילה אחד של סערה . כך או כך קסרקסיס חזר הביתה שבור, אבל החליט לקחת את עצמו ועמו בידים, ושוב לתקוף את היוונים. גם המלכה אסתר מציצה אלינו אמנם שם אחר היא אמסרטיס. כאן אולי המקום לציין שהנשים בפרס של אותה תקופה, נהנו דוקא מחופש יחסי, שלא כמקומות כמו יוון למשל. אישה באירן יכלה להיות עצמאית, לרשת, לנהל עסקים, וכן ידיעת קרוא
וכתב. הבעיה הגדולה של האשה האירנית היתה, הנידה, והחוקים הקשים של תקופה זו, בנוגע לתקופת הנידה שחלו על האישה, ואינני רוצה להכנס לפרטים הקשים, שנאלצה לעבור אישה בתקופה זו. כמו כן רווחת אגדה על המלך הזה והדרך בה  הגיע אל המלוכה, הוא לא היה יורש ישיר של אולי  כורש המלך שקדם לו? הוא היה חתנו? זה לא ברור אבל הספור מספר מאחר והיתה בת יחידה למלך, אחשורוש נשא אותה לאישה, וכך כל האימפריה האדירה באה לו מנשואין אלה. המבנה החברתי של האצולה היה, שבע משפחות נישאות מעם והם ומהם ממנים את המלך, את האשה שתהיה המלכה וממנה יולד היורש. אלה הם הנבחרים הרואים פני המלך. המלך עומד בנפרד מכל איש, ואיש איננו רשאי לראות את פני המלך, מלבד הקרובים ביותר, כלומר האלה הרואים פני המלך.

     חשוב לציין את המבנה הגיאוגרפי טופוגראפי של העיר שושן. זו עיר הקיט של המלך, עיר ענקית ובה מבצר שהוא ארמון המלך, שזו עיר בתוך עיר. למבצר קוראים בפרסית בירתא. כלומר בירה איננה עיר הבירה, כפי שהמושג התגלגל לימינו, בשפתנו, במובן של עיר בירה, אלא היה זה המבצר של המלך. ואומנם הארמון שכן בבירתא, מוגן על ידי חומות בצורים ותעלת מים. העם התגורר בעיר שושן, האצולה גרה בבירתא, ומצוין שמרדכי גר בבירה, כלומר היה שיך למעמד השלטוני, אולי היה לו תפקיד זוטר בשלטון, לכן יכול היה להכנס בשער, אותו שער שלא היה סתם מיועד למעבר, אלא היה מבנה גדול ובו חדרים ומקומות מבנים שונים, ושם הוא שמע את ענין ההתנקשות במלך, המתכננים שניים מבין החצרונים.

      כבר הזכרתי את מעמדן המיוחד של הנשים באירן של התקופה, אבל מעמד כפי הנראה לא כל כך יציב, כי במגילה מסופר על הפחד של הגברים במסיבה של המלך וסרובה של המלכה להשתתף בהתהוללות של המלך, הם פוחדים פן הנשים תהפוכנה למרדניות בבעל.

   כאן עלינו להפנות מבט אל האישה המלכה ושתי. היא במעמד בכיר משל בעלה, אין ספק, הסרוב שלה הוא בעיתי מאד. ואנחנו יכולים לפתח את הענין ולחשוב שבעצם המלך הזה רצה להפטר מהאישה הזו, שהביאה לו את המלוכה והוא חיב לה תודה כל חיו. הוא רוצה אולי להיות עצמאי וכך תכנן את הכל, כדי שיוכל להפטר מהמכשול הזה, שנקרא המלכה. באשר לושתי והכנוי המודרני שמדביקים לה " הפמניסטית הראשונה". נו באמת, הרי היא לדעתי היתה מתפוצצת מכעס לשמע הכנוי המעליב אותה כל כך. אישה כמוה מן הסתם אלו ראתה אישה פמניסטית של ימינו, היתה
מתחלחלת, וקובעת שזה יצור נורא, חסר נמוס אלמנטרי, מפריעה לסדר החברתי הקיים בימיה, לא, לא היה לה שום אהדה למן אישה חופשית כזו של ימינו. אלה היו ימים אחרים  ומושגים אחרים.

   ואסתר, מי היתה הדסה זו שהפכו אותה לאסתר, שם אלילי כל כך. הגורל לא היטיב עמה בתחילת חייה. היא יתומה שדודה פרש עליה את חסותו. היא מתגוררת בבית דודה בבירתא,  היהודים ברובם עסקו לרב במסחר קמעוני, בעלי מלאכה התגוררו בשושן העיר. אסתר זו היתה נערה צנועה מסתבר, שנפלה בסלקציה הזו של בחירת אשה חדשה למלך, מהיותה גרה במקום שגרה וכפי שכל אנשי השלטון הצטוו לתת את בנותיהם למבחן, היה גם על אסתר להכנס למבחן מלכת היופי כדוגמת הימים ההם.

  דבר מוזר קורה כאשר אסתר נשלחת לארמון, דודה, האפוטרופוס שלה, מזהיר אותה לבל תספר על דתה ועמה. וזה מוזר מאד. הרי כל אלה שעסקו בכך, היו מודעים לכל מי שנבחרה לבוא למבחן הקבלה בהרמון, מהטעם הפשוט, שבני המשפחה של הנערות היו מכריזים על כך בקולי קולות והיו מצפים לטובות הנאה ולהתקדמות המשפחה כלה, מהקרבה שתהיה להם כעת דרך הבת אל הארמון. אין ספק שברשימותיהם של העוסקים באיסוף הבנות היה רשום של כל אחת מהן, מאין באה, מי משפחתה ומהי דתה ומי עמה. זה דבר חשוב מאד. ולו רק כדי לשכן אותה כראוי ולהביא לפניה את הנחוץ לכל אחת מהנערות המועמדות. ואיך חשב מרדכי להסתיר את העובדות האלה? מה הם לא ידעו שמרדכי הוא
יהודי? למה להסתיר את היהדות כאשר אין רדיפה של יהודים בשלב זה. היהודים נהנים מחופש דתי ככל העמים. רק אחר כך כאשר תצוץ האיבה הקשה בין המן למרדכי, יזכרו מהאיבה של ימי קדם שזה שייך לעם ישראל והשני לעמלק. אולי המשפט הזה של הסתרת הדת והעם הוא אנכרוניסטי, ובא כטלאי מאוחר ונשאר שם ללא משמעות ופשר. אבל הוא לא יכול היה להתקיים בתנאים של ההרמון.

   אסתר מופיעה כאישיות מיוחדת בצניעותה. בינתיים זו מעלתה הגדולה והמרשימה. היא איננה מבקשת או דורשת כנערות אחרות טובות הנאה ממעמדה החדש כמשתתפת בתחרות. היא מסתפקת במה שיש, במה שנותנים לה ומחכה בסבלנות לאודישן שלה, מחכה לתורה. בינתיים הצניעות הזו כנראה קונה את לב הקרובים אליה לאהבה ולאהדה גדולה. כתוב כך  בפרק ב' פסוק ט"ו. היא רכשה לאהבה את סריס המלך, שומר הנשים. בבואה של אסתר להרמון, היא קבלה כמקובל שם מעין משק בית משלה, ששם הכינה עצמה לקראת הפגישה הגדולה שלה עם המלך. דבר ידוע הוא, שההכנה וכל הקשור בקשר שבין בית המלך לבין אותה אישה המחכה לתורה, תלוי בסריס שלה. כלומר ברצותו יקרב, ברצותו ירחיק. והנה הסריס מסופר שהיתה לו אהדה גדולה אל אסתר. לרב המשפחה השולחת את הנערה אל בית המלך, מאד מאד מעונינת בהצלחת הנערה אצל המלך ודרכה המשפחה מקבלת טובות הנאה מהשלטון. לכן המשפחה השקיע כספים ומשאבים רבים לשם קדם הבת בבית הנשים. לא ידוע שמרדכי היו לו משאבים כאלה שיוכל לקדם את אסתר, אסתר לא יכלה לשחד את הסריס כפי הנהוג. ובכל זאת הוא אהד אותה מאד. מה היה סוד קסמה של הנערה היתומה שהכל כל כך אהבו אותה. זו לא היתה רק הצניעות, למרות שזו היתה התחלה בלתי רגילה, לרב הנערות בקשו ודרשו עוד ועוד. המתח היה רב, והנערות חשבו שסוד ההצלחה בעוד קישוטים ועוד תכשיטים ועוד תמרוקים, ואם
אסתר לא בקשה דבר זה העיר את תשומת לבם של העומדים לרשותה. דבר אחר אשר לדעתי השפיע מאד מאד על הסובבים אותה, היתה העובדה הפשוטה של אורח חייה של אסתר כנערה יהודיה. והספור מנסה בכל הכוחות להסתיר את העובדה הזו שלא תספר על מוצאה, דבר שלא יכול התקבל על הדעת. הרשות ידעה היטב את מקור הולדתה של כל נערה, לא היו אוספים נערות שאינן עונות לענין המעמד. אבל באשר לאורח חייה של אסתר, וכאן לא מסופר דבר,
אבל אני משערת שהיא לא התנכרה ולא גרעה דבר מהליכות חייה עד כה. והנה הנערה שם בהרמון, בפינה שלה, עם העוזרות שלה והסריס שלה ומגיעה השבת. ברגע זה היא נוהגת כפי שלמדה והתחנכה בבית דודה, היא שובתת מכל מלאכה, ולא רק היא שובתת מכל מלאכה, אלא כל משק ביתה הקטן יושב ונח ביום השבת. ומכאן באה התפנית הגדולה והחשובה של אסתר בהרמון, תפנית שאין אחרת כדוגמתה. המשרתות שלה והסריס שלה,  שנדונו ככל העולם לעמול ולעבוד מהשכמה עד רדת הלילה, כל ימות השבוע, פתאום יש להם רגע של הפסקה, רגע של מנוחה, והם כמו גבירתם יכולים לפוש מעט. האם יש לנו מושג מה אומר הדבר הזה לאותם אנשים מעטים הסובבים אותה? כל כסף שבעולם לא ישווה לרגע המנוחה שלו הם זוכים יחד עם גבירתם. הם, העבדים המסכנים מועלים לדרגת הגבירה שלהם, שאיננה מבקשת מהם דבר שיעשו למענה ביום זה. הגברת הזו זוכה למעמד של קדושה בעיניהם והם יעשו הכל בשבילה. הם מסורים לה כעת ללא סייג, כעת היא מלכתם, והם מצליחים במאמציהם להביא את אסתר ככליל השלמות אל המלך אחשורוש.

   אסתר היא נערה תמימה כמובן. אולי למדו אותה הסובבים אותה מעט על ההעדפות המיניות של המלך, אולי לא. אין לי ספק שהיא לא היתה המומחית לעניני מין. לעומת הנערות האחרות אשר הכינו אותן כל חייהן לקראת הרגע הגדול שלהן עם המלך. ואולי חוסר נסיונה, והתמימות שלה היו לה לעזר רב, המלך נתקל במשהו שונה, בבתוליות צלולה עדינה והדבר דוקא תפס את לבו של המלך הרגיל לכל האפשרויות המיניות .

   יש לנו אפשרות לראות את ארמונו של אחשורוש בעתיקות של שושן הבירה. (היום כמובן הדבר בלתי אפשרי לארכיאולוגים ולסתם אנשים, אבל בימים כתיקונם אם לא יהרסו את כל זה באיזו חמת זעם שלהם ). אבל יש צלומים של המקום של היסודות בעצם והארכיאולוגים שיודעים להפיח רוח חיים ביסודות של בנינים, מראים לנו את הארמון, המבצר הענק הזה בכל תפארתו. ואמנם המקרא מדייק כשמספר על ההפרדה של המלך מן העם, על כך שיש מעט אנשים הרואים את פני המלך. רק לראות את    המרחק מהמקום בו יושב המלך ועד המקום שבו נתנה האפשרות לאנשים הבאים אל המלך לעמוד, מתרשמים שאי אפשר לו למלך ולאיש ממולו לדבר בשקט, יש לצעוק כדי לשמוע אחד את דברי השני. המלך עם כן חי בבידוד מתמיד, למלך אין חברה, המלך מסכן נתון   בתוך מזימותיהם של הסובבים אותו. מי כן יכול להסב עמו לחברה בשעות מסוימות של היממה? זו המלכה. זו האשה שיש לו עמה שיח. זו האישה הנאמנה שיכולה להקל עליו את המעמסה של המלכות. ואישה כזו קשה למצוא. כי לרב חשבו שהאישה תרנין את לב המלך במעשה מסוים מאד וזה הכל, אבל כפי הנראה זה לא הכל.
כפי הנראה המלך היה זקוק למשהיא שתחלוק עמו את הנטל. ודוקא הנערה הצנועה,שכל כך הזהירו אותה כדברי המגילה, שלא תספר על מוצאה, דוקא היא הצליחה לענין את המלך בספוריה. האמנם היא ספרה לו על עמה ועל דתה המיוחדת? ומכאן ההפתעה המוחלטת של המלך שמשהו יכול להציק, להרע, ולחרוש מזימות דוקא לעמה   ולדתה. כי עד כה ממה ששמע מפיה על עמה השאיר אותו מלא התפעלות מפלוסופיה שונה מזו שהוא הכיר. המלך התרשם מאד מאד מנערה תמימה זו, שהיתה לאוזן הקשבת לה הוא נזקק, ולא סתם לאוזן, אלא שהיא בגלל חינוכה, יכלה
לחלוק אתו  את הדברים הסודיים שאיש מתוך רואי פניו, הוא המלך לא סמך   עליהם. לדעתי זו היתה גדולתה של אסתר.

   אסתר ניחנה ביופי, היתה נעימת הליכות כפי הנראה, והיתה חכמה מאד מאד עד שיכלה לשמש את המלך לא רק בעניני תשמיש, אלא בעקר להיות לידו, האישה שאתו. ואת זה לא יכול היה המלך לקנות בכל המשאבים הרבים שעמדו לרשותו. את זה הנערה הצנועה הביאה אסתר אתה מחינוכה בבית היהודי. העקר הוא להיות בן אדם.

   הרהורים רבים עברו בי, הרהורים על כך שאת כל החומר כתבו הגברים, ובמחילה, הגברים חשבו כדרך הגברים, ונתנו חשיבות מוגזמת לענין המיני בספור. כאלו הכל עבר בפריזמה של המין. ולא התפנו לחשוב שאולי יש פן אחר
בספור הצלחתה של אסתר בארמון. מה עוד שבספור הולכת אסתר ומתבגרת, המאורעות הופכים אותה לאשה בוגרת, חכמה ושקולה היודעת איך לתפקד ולסובב את הארועים שישרתו אותה. אנחנו עדים לשנוי שחל בנערה התמימה והצורך שהיא חיבת לעזור לבני עמה, משנים אותה להיות חכמה במעשיה.

יכל להיות שהספור היה ואולי לא היה, מגיע לנו ספור יפה כזה של ישועה שבאה על עם ישראל. כל העמים מתגאים בגבורים שלהם, באבדות שגרמו לאויביהם. ואצלנו, גם בכך לשמחתי מספרים שאומנם נכון הרגו את האויבים וכמובן
הגזימו במספרים, אבל מיד מצננים ואומרים שלא נגעו בביזה. והרי בעמים זה כל הכיף שלהם, לקחת ביזה לאנוס את הנשים וכו' וכו'.

סליחה, אבל לרגע הצלחנו, האם עלינו להתנצל?

ר. מיפו.