Firenze non sara' mai piu' la stessa

לעולם לא אשכח את ליל הברקים ההוא, לא משנה כמה גלגולים ועידנים יעברו. תמיד יהיו הריח, הצבע הברק בעיניך שיחזירו אותי לאופל . השמיים השחורים מעל הכנסייה נראו כמו שדה קרב. הלומי ברקים וטיפות גשם שהשתקפו בלובן עיניך כמו פניני קוויאר , מקיפות את אישוניך החתוליים.

נחוש ועיוור חושים רצת לכיוון הקתדראלה. אפילו את כובד מגפיך ספוגי השלוליות לא יכולת להרגיש. המשכת לדהור לכיוון הדואומו כועס כפי שלא היית מעולם.

באגרופים קפוצים דפקת בכוח על השערים שבערו אודם שיש שהובא במיוחד מוולנסה והעיד על עושר גדול שהיה רחוק מהזוועות האפלות שהתרחשו בפנים,כמרחק הירח המלא מהאדמה הרטובה.

"סטפאנו" , צעקת ....

"אין שיש עשיר או גובה קשתות אלוהי שימנעו ממני להחזיר את הקטנה. אני יודע שהיא כאן ואני לא זז בלעדיה. כבר הזהרתי אותך. שלחתי אליך מסרים, שתבין, שירגיש לב האבן האכזר שבך את הכאב. לא זז מכאן בלעדיה. כבר אמרתי.

הבט סטפאנו לברקים שמדליקים את שמי פירנצה, שמציתים את החושך. הקשב לרעמים שיחריבו הלילה את עולמך".

שער השיש נפתח בחריקת חלודת ברזל.

עיניו עלולות היו להוליך שולל כל מאמין ומתחסד והסתירו  אישונים חורשי מזימות ורוע חודר כעומק השאול.

גבה קומה ומרתיע ניצב שם, כולו לבוש לבן, עוטה גלימת קטיפה בגוון בורגונדי, מרופדת ביטנת פרוות חולד יקרה. ענק יהלומים ואמרלד עיטר את חיבור קצוות הקטיפה ואצבעותיו בהקו טבעות אבני חן.

הוא הביט בך כניעור משינה ארוכה ולא הצליח לנשום את זעם צלולי אישוניך שהפכו מבעבעי גופרית לוהטת.

קולך התגבר וזעק כיללות חיה פצועה הנלחמת על שלום גוריה:

"פירנצה לעולם לא תחזור להיות כשהיתה אחרי הלילה הזה, סטפאנו! את כל המלחמות ניצחתי וידעת שהקטנה מחוץ לתחום. שהטוהר שלה שומר אותה כפנינה בקונכיית עננים. שאסור לגעת בה, הרי קדושה היא.

לא יכולת להיכנע לתשוקותיך, סטפאנו ! אני יודע שהיא כאן ועדים השמיים שיחריבו אותך הלילה כי לא אחזור בלעדיה.

פירנצה לעולם לא תחזור להיות כפי שהיתה אחרי הלילה הזה סטפאנו ! "

מאחורי וילון קטיפת השני הכבדה, הציצו עיני פריחת השקד  הזוהרים.

היא ידעה כי תציל אותה. בכל לילה לפני שעצמה את עיניה הבטחת לשמור עליה מכל אויב וצרה. היא ידעה וחיכתה לרגע המתאים.

כשהבין איש האלוהים את המתרחש, התקרב בצעדים כבדים ומחושבים.

בכוח זועם הסתערת לעברו וכשהוא מופתע מתגובתך, נתקלה שמלתו הארוכה בכסא האלון המגולף והוא השתרע על ריצפת השיש.

רעמי הסופה שבחוץ שיוו למחזה פסקול מעצים ומעורר אימה.

כל תכולת נשמתך וזעמך הפלאת בגופו המופתע.

בעודך מכניע את כוחות הרוע, ראיתי אותה.

משי שיערה ניראה מבריק מתמיד  לאור להבת הנר שאחזה בכסא ואפפה את חלל הכנסייה לשונות אש.

עיניה הביטו בך שמחות ובטוחות כשרצה אל הלילה השחור שבחוץ. מצליחה לנשום נשימות עמוקות אחרי כל כך הרבה זמן.

עמדתי שם בזרועות פתוחות וחמות לאסוף אותה לחיקי.

בצעדים קטנים ברחה אל החצר המקורה ליד הכנסיה. באותה השעה דלקו בה תנורי הלבנים שהכינו לחם טרי ומריח שמרים לפרחי הכמורה שיגיעו בבוקר.

בהיחבא התישבה על תלולית האדמה הרטובה שמאחורי התנור מעלה האדים. מתחממת וממתינה לך שתשוב.

מימד הזמן נמס אל מחוזות המקום ושעות היממה.

יכולתי להריח אותך עוטף אותי.  

מחמם אותי בלהבות נשמותינו המחוברות . אלה העשויות ריפוד הגנה וביטחון לנצח נצחים.

Firenze non sara' mai piu' la stessa

e io rimanere sempre la tua bambina

https://www.youtube.com/watch?v=VLcLpuBNsqU